להיות אמא למתמודדי נפש ולהרגיש לבד

לפני כ-20 שנים מצאתי את עצמי גרושה טרייה, עסוקה בלימודים ובהישרדות כלכלית, עם שלושה ילדים: הבכורה בצבא, הצעיר היה אז בן 12, ובתי האמצעית, שהייתה אז בת 16, החלה להתנהג יותר ויותר מוזר.

היא המציאה לעצמה שפת ג'יבריש, שלא הבנתי ונמנע ממני לתקשר איתה. בחוסר האונים הזה פניתי איתה לרופאת המשפחה, זו שמכירה אותנו שנים. הרופאה החליטה בו במקום שיש לאשפז את הילדה במוסד פסיכיאטרי, ללא הפנייה לפסיכיאטר, לאבחון או כל דבר אחר שיכין אותנו לחוויה.

ואני? אני באתי אליה להתייעץ, אך היא לא הביטה בי, לא הגיבה כשאמרתי בבכי "הלכה לי הבת" (באמת חשבתי שזה גורלה מעתה ועד עולם). הרגשתי שאני שקופה, וכך המשכתי להרגיש מאותו רגע חשוך ולמשך 12 השנים הבאות.

"הרגשתי שקופה"(צילום: shutterstock)

לבד מול כולם

הילדה אושפזה, ואני הייתי לבד. לבד מול הבת שלי - בחוסר הוודאות מה יביא לחידוש התקשורת ביננו, לבד מול הרופאים והמטפלים - בחוסר הבנה מה לשאול אותם וכיצד להניע אותם לפעולה.

הרגשתי גם לבד מול המשפחה כי לא רציתי לערב את ילדיי האחרים בקשיים הבלתי מובנים שעוברים על בתי ועליי ולבד מול החברים, לא כי התביישתי, אלא שבניתי לעצמי תאוריה: אם רופאת המשפחה התעלמה ממני ברגע ששמעה את בתי, ואפילו לא הסתכלה לעברי "כי אני שקופה", מדוע שאחרים יבינו את הקושי? אולי יהיה להם קשה להכיל את המצב?

קראו עוד:

הקשיים הלא מדוברים של הילדים הטובים

ואז הגננת ביקשה להביא תמונה משפחתית

מרגש: הנער שהפך אח גדול לילד מיוחד

החלטתי שהדרך הטובה ביותר היא פשוט לשתוק. אז שתקתי, והשתיקה הפכה לטבע השני שלי. בעבודה דיברתי - מורה, מדריכה ומנחה, ובחיים - שתקתי.

אחרי תקופת אשפוז הילדה החלימה, והמשיכה במהלך חיים נורמטיבי - שירות לאומי, טיול להודו, חתונה, הריון, לידה - ואני עומדת בצד, סומכת עליה ובטוחה שהכל כבר מאחורי.

זקוקה לעזרה

עד שלפני עשר שנים חזרתי לעולם המשפחות של בריאות הנפש. בני חזר מטיול ארוך בחו"ל עם משבר נפשי ואושפז במצב פסיכוטי שהותיר בו טראומה כה עמוקה, שמאז הוא מסרב לקבל כל סיוע טיפולי. מצאתי את עצמי שוב בבדידות ובשאלות רבות.

הפעם נתקלתי בפרסום על כנס משפחות של עמותת אנוש. החלטתי להגיע לכנס. פגשתי נשים שהכרתי ממעגלי חיים שונים, לראשונה הרגשתי חיבור, וכאן "יצאתי מן הארון".

לדבר על הפחדים(צילום: shutterstock)

ממצב תודעתי של "אני בסדר, הסובל הוא בני, הוא מי שזקוק לעזרה", התחלתי לדבר על רגשותיי ואפילו דיברתי על הפחדים שאני מסתובבת איתם כבר למעלה מעשור.

העזתי להתבונן בעצמי. הבנתי שלא רק בני במשבר, אלא גם אני. הבנתי שאני זקוקה לעזרה ושאני חייבת לטפל בעצמי. התחלתי לשוחח עם בתי הבכורה על אחיה ואחותה והבנתי כמה זה קשה לגדול במשפחה בה יש בעיה נפשית.

אין מה להתבייש

למדתי שכל מי שיש לו בן משפחה מתמודד נפש חייב לדעת להיעזר. אף אחד מבני המשפחה של מתמודדי הנפש לא בחר בשק הזה. גם אני הייתי מוכנה לוותר עליו, אבל היום אני אומרת: אם יש את השק, בואו נראה מה אנחנו עושים איתו. לפעמים לקבל את זה ש"זה מה שיש" זה כבר הרבה. העיקר לא להילחם בזה, אין מה להתבייש.

אחר כך אתה לומד לא לאבד תקווה, לדעת שתמיד יכולה להיות פריצת דרך, והדוגמה היא הבת שלי, שעדיין מתמודדת עם משברים, אך ממשבר למשבר היא גדלה וצומחת, ואני לצידה, כי היום אני יודעת לקבל את מה שעובר על ילדיי בלי ביקורת ובלי ציפיות מיותרות.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

החיים שלי השתנו מהרגע שהתחלתי לקבל עזרה. בהשפעת הסיוע שקיבלתי החלטתי להתפתח בתחום הטיפולי. למדתי קורסים בנושאי בריאות הנפש, ואני ממשיכה ללכת להרצאות וימי עיון בתחום. כיום אני "'בת משפחה מומחית מניסיון" במרכז הייעוץ למשפחות מתמודדים (מיל"ם).

זאת הכרה ממשרד הבריאות שלנסיונם של בני משפחה יש לפעמים יתרון על פני אנשי מקצוע: הם שותפים לחוויה, הם מבינים את השפה, ומלווים בני משפחה אחרים בגובה העיניים. ליווי בני המשפחות ממלא אותי ונותן לי כוח, כי אני יודעת שחייהם של אחרים ישתנו אם גם הם ישתמשו בעזרה שמציע מרכז התמיכה.

השירותים במיל"ם, מרכז הייעוץ למשפחות של עמותת אנוש , ניתנים ללא תשלום וללא צורך בהכרה של המתמודד בביטוח לאומי או סל שיקום. ב-7-6 בפברואר יתקיים כנס במלון יערים במעלה החמישה הכולל הרצאות וסדנאות בנושא