אמא, אבא וחמישה ילדים - במסע בהודו

הכל מתחיל בחלום. בחלום שבו אפשר ליהנות מהמשפחה, בחלום שבו חיים יחד, לאט, מדברים לאט, אוכלים לאט, נושמים, מפעילים את הגוף, חיים אורגניים ומתואמים ולא מפוצלים ומהירים.

אז כולם רוצים זאת. כולם רוצים לעצור את הזמן. אבל אי אפשר. כי יש עבודה. שנינו, טל זוגתי ואני פסיכולוגים קליניים שבחרנו לעצור את הזמן, לעזוב את העבודות ולצאת למסע משפחתי עם חמשת ילדינו הקטנים (בני 15-6).

יש רוטינות של ילדים, חוגים, בתי ספר ורצון אישי להתפתח כל הזמן, אז צריך מי שיחליט להשהות את הכל. במשפחה שלנו האמא, טל, הרימה את היד ואמרה STOP, וכך התחלנו. כשנה של חשיבה הדרגתית, חסכונות, ביטוחים, חיסונים ויהיה בסדר.

כולם שואלים איך זה יהיה לנו, איך זה יהיה לילדים ואיך יהיה לכולם ביחד. ביחד. המון שעות, המון זמן, שהוא מצרך יקר ודחוס במקומותינו. ועל כן אולי הגיע הזמן לפני שיהיה אי אפשר או מאוחר או לא מתאים, כי אף פעם, ואולי בעתיד ובפנסיה, והנה סוגרים ומשאירים ואורזים ונפרדים ויוצאים לדרך, למסע המשפחתי שלנו. בהתרגשות ובכוונה, ברצון לשינוי ולתנועה, התנסות והתכנסות לתוך המשפחה ופתיחות רבה לעולם ולמה שיקרה.

מתי נאכל פיצה?

מה עברנו? 12 חודשים, 355 ימים, שלוש מדינות, ארבע מוצ'ילות, שבעה תיקים, שני הורים, חמישה ילדים, משפחה. המון שעות נסיעה באוטובוסים, ג'יפים, ריקשות, מוניות, רכבות, מעבורות, סירות, טוסטוסים ואופניים.

עלוקות, טיגריס וקרנף, בשמורת ברדיה בנפאל(צילום: אלבום פרטי)

לינה בבקתות, בגסטהאוסים, במלונות, בוילה ובאשראם. ביער, בים, בהרים, בכפרים ובערים. סנפלינג מפלים, מצנחי רחיפה, רפטינג וקורס צלילה. 1 שבר ביד ו-1 קדחת דנגי.

טרקים, טיולים, נחלים, מפלים, אגמים, הרים וגבעות. שוטטות. מקדשים, מנזרים, טקסים, פוג'ות, גומפות. פרות. המון פרות קדושות. משחקי קופסה, משחקי דמיון, משחקי כדור, משחקי מחשב, נייד, טאבלט, ספרים, ציורים והכי הרבה משחקי קלפים.

פריסבי באנדמן(צילום: אלבום פרטי)

פטפוטים, דיבורים, מריבות, צעקות, צחוקים, דאחקות, ירידות ושוב צחוקים. פילים, גמלים דו דבשתיים, סוסים, חמורים, יאקים, קופים, פרות (כבר ספרנו), עיזים, כבשים, פרפרים, זחלים, חשופיות, נחשים, קרפדות, צפרדעים, דגים, סרטנים, עופות דורסים, ציפורים, דולפינים ועוד הרבה הרבה (וגם טיגריס אחד ושני קרנפים) וכינים.

אוכלים בדאבות, במסעדות, בשווקים, בבתי קפה, ובבית. זמניות, ארעיות, נוודות, השתקעות והתחברות. חשיפה להמון סגנונות וצורות חיים. צבעים, ריחות וטעמים. אלו גובי, פרנתה, פלאק פניר, מומו, טאלי, וג' פרייד רייס, נודלס ומתי נאכל פיצה?

נסיעה לטמיסגאם(צילום: אלבום פרטי)

להיות בלי מסגרת

אנחנו מגיעים מתרבות מערבית בעלת מסגרות מאורגנות, גבולות ברורים ומשימתיות בולטת. ההגעה למזרח הרחוק מאפשרת מעבר ליציאה מהשגרה גם בדיקת הגבולות שלנו, התמודדות עם שאלות בנוגע למסגרות החיצוניות המוכרות ועד כמה הן פנימיות ונוקשות, כמה אנחנו מאפשרים לעצמינו גמישות, הסתגלות ובחינה מחודשת של מה מתאים לנו.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

להיות בלי מסגרת זו חוויה נפשית שונה ממה שאנו מורגלים בה. וכך נראה שהמסע הזה אפשר לנו תנועה בין תכנון לאי תכנון, בין תנועה ותזוזה ממקום למקום לבין קינון (nesting) במקום אחד לתקופה ובעיקר בין שליטה ונוקשות לפתיחות לחוויה וחתירה להכיר (ולאפשר) את הלא נודע.

בדיקת הגבולות(צילום: אלבום פרטי)

שירותי בול פגיעה

היציאה מאיזור הנוחות גם היא מצד אחד מאתגרת ומצד שני מאפשרת. חוויות כמו מקלחת עם hot bucket הוא דלי עם מים חמים איתו מתקלחים, שירותי 'בול פגיעה' בכפר הבנוי מקורות עצים, טרמפ בחלק האחורי של משאית מקפצת ומקרטעת, סחיבת בקבוקי מים מינרלים לחדר במשך חודשים כי לא שותים מים מקומיים, הן רק חלק מהאתגרים שעמדו בפנינו.

אולם, משהתרגלנו לכל אלה יכולנו למשל לצאת לטרק של שבועיים בנפאל, ללבוש את אותם בגדים כל יום ולהחליף לבגד נקי לפני השינה (לדלג על מקלחת בימים הקפואים) ולדעת שעשינו זאת! עשינו את סובב האנפורנה ועברנו את הפס בגובה של 5,416 מטרים.

יש משהו ביציאה מאזור הנוחות וגם בתזוזה מהמחויבויות הישראליות שמאפשר מפגשים מסוג אחר. בחוויה שלנו מפגשים עם ישראלים, בין אם אלה מטיילים צעירים אחרי שרותם הצבאי/הלאומי, מטיילים ותיקים ששבים בפעם השניה או השלישית להודו או משפחות מטיילות, הם מפגשים ייחודיים ומרגשים.

חוויות לכל החיים(צילום: אלבום פרטי)

הסרת הגנות

הודו, על הגוונים האנושיים השונים שבה, על הקצוות מעושר רב ועד לעוני מרוד, על העצמה שבפשטות ובחום האנושי, מאפשרת הסרת הגנות, כניסה למרחב שהוא אולי פחות שיפוטי ויותר מקבל שונות, אחרות, יותר פתיחות, יותר קרבה.

בהודו הלב רחב. יש בה נדיבות, ואז מתאפשרת קרבה, אמפתיה, שותפות וחיבור מאד ייחודיים. חווינו לאורך המסע שלנו המון מפגשים כאלה. גילינו אנשים מקסימים, ישראלים נפלאים, שגרמו לנו שוב ושוב להתרגש ממי שאנחנו בתוך העם הזה, ממי שמרכיב אותו.

מפגשים עם אנשים מיוחדים(צילום: אלבום פרטי)

משפחה מארחת

עשרות אלפי ישראלים יוצאים מדי שנה לקצוות העולם במסע של חיפוש רוחני אחר עצמם וזהותם. בערך באמצע המסע שלנו הזדמנה לנו חוויה משמעותית מאד בה היינו המשפחה המארחת בבית "הלב היהודי" בהאמפי.

זהו מקום הבוחר להיות הגשר עליו יעברו צעירים וצעירות אלו במסעם לגילוי עצמי, בברור זהותם האישית, הלאומית והרוחנית. המטרה היא ליצור דיאלוג אמיתי לפתיחות וסובלנות, להבנה והכרה הדדית באוירה שלווה וללא דעות קדומות, עם חזון של חברה ישראלית רוחנית אשר מחוברת לשורשיה היהודיים ונטועה במדינתה, חברה אשר טובת הכלל לנגד עיניה והיא מגנה גם על הפרט. חברה שבה כל אחד ואחת חשים שייכות לעמם ולארצם.

קראו עוד:

לגדל ילדים בארה"ב - כך זה נראה

המשפחה שעזבה הכול ויצאה לטייל

זו החוויה הכי טובה שלנו עם ההורים

הבית ממוקדם בעיירה לא גדולה וסביבה בולדרים וסלעים עצומים, תופעה גיאולוגית יפהפיה. מטפסי סלעים מכל העולם באים אליה. במישורים בין הסלעים כפרים קטנים, שדות אורז, אגמים ומקדשים רבים. אל הבית מגיעים מדי יום מטיילים לשהיה, התארגנות, אכילה משותפת או פעילות ערב נעימה.

גרנו בבית ואירחנו את המטיילים אחרי שנסעו לילה שלם עד להאמפי היפהפיה. שוחחנו עם אנשים מעניינים, פתוחים, רגישים, סקרנים ולבביים. קיימנו ארוחות שבת של 100 איש שהגיעו קודם לכן לעזור בהכנת סעודה מפנקת ועל הדרך להזכר בטעמי הבית שהשאירו לתקופה מאחור ובאוירה שבתית. הרגשנו שזכינו. הרגשנו שהילדים שלנו זכו להיות חלק מזה. שאנו ברי מזל.

משפחה מארחת(צילום: אלבום פרטי)

היכולת לחוות

דונלד ויניקוט, פסיכואליטיקאי נודע, הבחין בין התנהלות באופן של Doing - עשייה, הישגים, ומטרות, לבין Being - היכולת לחוות ופשוט להיות. רגעי being עמוקים, רגעים שלא ישרתו שום דבר בעולם ה"עשייה" ולא יקדמו שום פרויקט.

אפשר למצוא אותם בשקיעה, בקריאה, צפייה בסרט, במשחק, או בשהייה בהתבוננות. פשוט להיות. אלו רגעים של הוויה בה האדם חש באופן בלתי אמצעי את תחושת היותו. הודו מאפשרת לנו חוויה של מרחב להווייה. והמון המון נתינה ועזרה לזולת.

כיום, אחרי כשלושה חודשים במציאות הישראלית, כבר יצאנו מהדיכאון, הילדים משתלבים כאילו כלום, והחיים זורמים על מי מנוחות. אנו מרגישים כי יש תקשורת טובה בין בני הבית. יש חיבוקים ודיבור. יש הקשבה, וצריך להכיר תודה. תודה גדולה.

דאניאבד. טוקטצ'ה. קפונקה.

פרופ' יוני גז הוא מרצה בכיר בתכנית לפסיכולוגיה במכללה האקדמית אחוה ופסיכולוג בכיר במרכז לבריאות הנפש באר-שבע. יוני נשוי לד"ר טל נרקיס גז, פסיכולוגית קלינית, להם חמישה ילדים צעירים.