אמא אמיתית - מה זה אומר?
"המחשבה שאהבת אם היא לא ברורה מאליו - קשה לעיכול. המציאות, לעומת זאת, מוכיחה שהמשקל הכבד שאנו מניחים על הגנטיקה מול הסביבה, בהקשר ההתפתחותי של האדם, הוא כמעט מופרך". נחמה שירלי פרקש בטור חדש על הורות, קשר דם ומשפחה
מה הופך אישה לאם? מה עושה ילד, לילד שלי?
פעם שאל אותי גבר, אב לשלושה ילדים, אם אני רוצה ילד. סיפרתי לו שתמיד חלמתי לאמץ הרבה ילדים מכל הגזעים ובכל הצבעים ולהיות אימא של כולם. "למה את רוצה לאמץ", שאל, "את לא רוצה ילד משלך?", "כולם יהיו הילדים שלי", עניתי. התשובה שלי לא מצאה חן בעיניו. "אימא זו אימא", אמר. "איך את יכולה להשוות בכלל?"
כמי שאומצה בגיל חודשיים, הבנתי מזמן שאני חיה בחברה ששבויה במיתוס ביולוגי, בשמו היא מקדשת את כל האמצעים. בשמו היא משאירה ילדים בבית, מקום שבו הם ממשיכים לספוג התעללות קשה. בשמו היא עוצמת את עיניה כשהורים פוגעים בילדיהם, ובעיקר: אינה מסוגלת להכיל את העובדה הפשוטה, המצמררת, שלידה ביולוגית איננה ערובה לאהבת אם או אב.
שופטים בישראל מחזירים תינוקת להורים שניסו למכור אותה באינטרנט באלפיים שקל. תוכניות טלוויזיה משבצות את המאומץ (הנצחי, יש לומר), על תקן מרקו מחפש את אימא, כאילו הדי-אן-אי הוא סיבה יחידה ומספקת להורות מתפקדת. כל זה תוך כדי התעלמות מוחלטת מהקשר הארוך והכי משמעותי בחייו: הקשר עם הוריו ובני משפחתו.
בימים אלו מוצג בבתי הקולנוע הסרט "שלשה זרים זהים" שמספר את סיפורה הלא יאומן של שלישייה שהופרדה בלידתה וכל ילד נמסר לאימוץ למשפחה אחרת. בגיל תשע עשרה מתאחדים האחים במקרה, ומתחקים אחר סיפורים.
שלושים שנה אחרי שהעולם מסביבם מפסיק להתפעל מהגימיק של "איך הם דומים, זה לא יאומן" נשארים הצופים עם המסקנה היחידה, שהיא גם כותרתו של הסרט הזה. שלשת האחים אולי זהים, אבל זרים לחלוטין. כל אחד מהם הוא איש אחר, שהיו לו הורים אחרים, אחים אחרים, וחיים אחרים, על כל ההשלכות המתבקשות.
המחשבה שאהבת אם היא לא משהו טבעי וברור כמו המיתוסים שגדלנו עליהם, קשה לעיכול. המציאות לעומת זאת, מוכיחה שהמשקל הכבד שאנו מניחים על הגנטיקה מול הסביבה בהקשר ההתפתחותי של האדם, הוא כמעט מופרך. הדבר מגובה הן על ידי מחקרים אנתרופולוגיים והן במדע.
אסון מות אמי: להסתכל למוות בעיניים
אפיגנטיקה, למשל, הוא מדע חדש יחסית שמבוסס על חקר תורשה של חומרים שמשפיעים על פעילות הגנים שלא באמצעות שינויים בדנ"א עצמו. במילים אחרות, ישנים מקרים שבהם שינויים שהסביבה גורמת להם (שינויים שאינם גנטיים, למשל, אכילת יתר, נטייה לדיכאון, הלם קרב, וכו') ולכאורה אינם אמורים להותיר חותם - כן עוברים לדור הבא.
זוהי תורשה אפיגנטית ויש לה נתמכים ברמה המולקולרית. תסתכלו על המעגל השני והשלישי של השואה. ילדים של ניצולי שואה סובלים הרבה פעמים מתסמונות טראומטיות הוריות, למרות שהם עצמם לא חוו אותן.
אין כזה דבר, ילד מאומץ
אין כזה דבר, "ילד מאומץ". הידעתם? בדיוק כמו שאין דבר כזה, "משפחה מאמצת". ברגע שהילד מגיע למשפחה, זו המשפחה שלו, בדיוק כמו שהוא הילד שלה.
כשאנחנו באים לדבר על הנושא, חשוב שתהיה לנו טרמינולוגיה חדשה, מדויקת יותר. משפחה שאימצה יכולה להיות ברמה תפקודית גבוהה או נמוכה, בדיוק כמו שאר המשפחות, אבל לעולם איננה משפחה על תנאי.
"אימוץ מוצלח" או "אימוץ כושל" הם עוד פיקציה. אין דבר כזה, בדיוק כמו שאין "לידה מוצלחת" או "לידה כושלת" באותו ההקשר. יש פשוט - ילד. אנשים מחפשים את הריגושים ושוכחים לגמרי עד כמה מושגים כמו אימהות, קשר ואהבה, הם לא בהכרח מולדים, הם נבנים.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ומה עם הגנים, תשאלו, לגנים אין משמעות? "הוא דומה לאבא שתי טיפות מים". משהו באבולוציה האנושית יחפש תמיד למי התינוק דומה. זה מאד מרגש למצוא מישהו שאנחנו דומים לו, אבל - האם הדמיון הזה הוא מדד לאיכות הקשר בין התינוק לאבא שהוא כל כך דומה לו? ואולי, רק אולי, שום דבר מזה באמת לא משנה חוץ מהאופי של הילד והאופי של האיש, לו הוא קורא "אבא".
למי אני דומה
תשאלו מה משמעותה של הגנטיקה, לגבי? הגנטיקה קובעת שאני, מן הסתם, דומה לשני אנשים או אחד, שלא מכירים אותי ושאין לי איתם, כנראה, שום דבר תרבותי ערכי משותף. נו, ועכשיו מה? לאישה שילדה אותי ולי יש את אותה גומת חן, אותו חיוך, ואותו מזג רתחני.
שתינו חובבות קרב מגע, אקדחים וגלידה קוקוס. איך אני יודעת? כי פגשתי אותה. נו, ועכשיו מה? האם זו האישה שלא ישנה לילות כשבערתי מחום? האם זו האישה שנלחמה שאקבל את החינוך הכי טוב בעולם בסביבה עוינת, גם כשלא היה לה גרוש?
האם זו האישה שישבה למרגלות מיטתי וסיפרה לי ברגישות ובחמלה על גורלה ואומץ ליבה של מי שהביאה אותי לעולם ומסרה אותי כדי לתת לי חיים טובים יותר? האם זו האישה שגידלה אותי באינסטינקטים של לביאה לוחמת? האם זו האישה אליה רצתי כשליבי נשבר מעוד אהבה נכזבת? מי הייתה אמי בעולם הזה, ומה זה משנה עכשיו לעזאזל, אם אני וזו שילדה אותי סובלות מאותו מעי רגזני.
מגמה חדשה
בשנים האחרונות, אולי לאור השינוי החוקתי בכל נושאי המשפחה, מתקבעת בעולם מגמה תרבותית חברתית נאורה יותר. כזו שמטפלת בנושאים האלו ברגישות ובעומק שנדרש להם.
כך בסדרה האמריקאית המצליחה "This Is Us" (משודרת ב"יס") שמתארת חיי משפחה של שלישיה שבה שני אחים לבנים הם גנטיים והשלישי, תינוק שחור שאומץ, וכך בסרט שיוצא עוד מעט לאקרנים, "להיות אסטריד" על חייה של הסופרת השוודית, מחברת הספר "בלבי", שם ניכרת היטב ההתייחסות המורכבת והעדינה בסיפורה של הסופרת שמאפשרת לבנה שגדל אצל אם אחרת שנפטרה, להתאבל עליה, ולרקום אתו מחדש, מערכת יחסים.
ובכל זאת, אין כמעט כתבה שצצה בתקשורת הישראלית שלא מתייחסת לנושא המורכב הזה באופן פשטני ותלוש מהמציאות. אתם מכירים את זה. המצלמה מתעדת מישהו שמחפש את שורשיו הביולוגיים (או כמו שהתקשורת אוהבת להגיד: את "אמו האמיתית"). הלו, מרקו זה רק דמות בסדרה.
קראו עוד:
"הכי קשה - לפנות אליו פתאום בלשון זכר"
אמא, אבא וחמישה ילדים - במסע בהודו
למי אתם קוראים אימא "אמיתית?" ערוץ עשר התגאה בשנה שעברה בסדרת כתבות שהראשונה בהם חגגה עקירה אכזרית של תינוק ממשפחתו והחזרתו לאביו הביולוגי, לא כי זה הבית הנכון עבורו, להיפך. תסלחו לי שאני מקלקלת את החגיגה, אבל נראה לי שאימא או אבא זה משהו שצריך להרוויח ביושר, לא רק מתהליך טבעי של אבולוציה.
כמעט ואין הרצאה שאני מעבירה שבה לא קם מישהו ושואל: "ומה עם משפחות שאימצו ויש להן בעיות עם הילד?" אותי מעניין עוד משהו. האם למשפחות שלא אימצו, אין בעיות עם הילד? חוסר תקשורת, בעיות כלכליות, אם ביולוגית מנוכרת, אופי שלא מסתדר עם שאר בני הבית - חסרות בעיות?
ההבדל היחיד הוא שאימוץ היא הורות משקמת. אסור לשכוח את הטראומה הראשונית של תינוק שלא הייתה לו אם בימיו הראשונים. מחקרים פסיכולוגיים טוענים באופן חד משמעי שחמש השנים הראשונות הן החשובות והמעצבות ביותר בחיינו ולחיבוק ההורי, או המשפחתי יש השפעה חזקה מאד על הילד, לכאן ולכאן.
לפחות בפעם הבאה שתגידו "אימא אמיתית", אני אבין מיד למה אתם מתכוונים.
נחמה שירלי פרקש היא מרצה "על הגנטיקה של האהבה " ומורה לפסנתר ולאקורדיון לגיל המבוגר
לפנייה לכתב/ת 
