בילוי משפחתי מול המסכים
כשאוסי גלבוע שמה לב שכל המשפחה יושבת בסלון אבל כולם מרוכזים בניידים היא החליטה ליזום ערב גיבוש ללא סמארטפונים. האם הצליחה במשימה המאתגרת?
המבט שלנו מפוכח, אנחנו יודעים שאנחנו מכורים לסמארטפונים שלנו, אבל מה אנחנו עושים בקשר לזה? האמת שלא הרבה, בואו נודה בזה.
אי אפשר להניח אותו בצד ליותר מכמה רגעים, אנחנו סקרנים לגלות מה התרחש כשלא היינו מחוברים, מי אמר למי, מי הזמין אותנו, מי הציע לנו חברות, מי התחיל לעקוב אחרינו, מה קרה בחדשות, כמה יצא במשחק, איפה הילדים ומה הם עושים ועוד ועוד שאילתות שהפתרונים להן נמצאים במכשיר הקטן והמרתק הזה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
השבוע ישבנו כל המשפחה בסלון איזה ערב, שזה לכשעצמו הישג לא קטן. הטלוויזיה דלקה על החדשות אבל אף אחד לא הקשיב ולא הרים את העיניים מהסמרטפון שלו. כולנו היינו מרותקים למסכים הקטנים שבידיים שלנו (אמא, אבא וילדים בני 12 ו-13), ואם יונית לוי לא היתה ברקע כנראה שהיתה דממה מפלחת את חלל החדר.
הסתכלתי עלינו ונזכרתי כמה זה היה שונה בבית שלי, כשאני הייתי ילדה אי שם בשנות השמונים. כשהיו משודרות החדשות אף אחד לא דיבר כדי שחלילה לא נפספס משהו שנאמר.
הטלפון הקווי לא היה מצלצל כי כל עם ישראל היה מרותק למרקע. החדשות סיפקו לנו הסברים מפורטים וצילומי וידאו למה ששמענו קודם לכן בחדשות ברדיו. אחרי החדשות היינו נשארים לראות יחד את מה ששודר ולמעשה עד שהייתי פורשת לישון, כל המשפחה היתה יחד. מדברים, צוחקים, מספרים, מעדכנים.
היום בחדשות משחזרים את מה שכבר ראינו ב-ynet במהלך היום, קצת מיותר לחזור על זה שוב ושוב, גם העיתונים כבר לא רלוונטיים. אבל מה עם המשפחה? מה עם הביחד של הערב?
החלטתי לעשות מעשה, באותו הערב כשהבחנתי שכולם מרותקים למסכים שלהם. אמרתי להם שעכשיו כולם מניחים את הטלפונים לשעה ויושבים לראות סרט. הם הסתכלו עליי והחזירו את המבט לטלפונים. הבהרתי להם שאני רצינית. נתתי לילדים לבחור סרט, סימנתי לבעלי עם העיניים שיניח את הטלפון ויהווה דוגמה אישית והפעלנו סרט.
קראו עוד:
זו הסיבה שהילדים שלכם מחוברים למסכים
ניסינו: שבוע לילדים עם מסכים ללא הגבלה
הילדים מתעניינים רק במסכים? כך תגיבו
זה לא מאמר של איך הצלחתי להרים ערב גיבוש משפחתי בהצלחה גדולה. פשוט כי לא היתה הצלחה גדולה. הקטנה קיבלה שיחת וידאו ולא היתה מסוגלת להתעלם, אז היא ענתה לה.
האמצעי בדק את האינסטגרם כל עשר דקות במכשיר שהסליק דקות מתחת לשמיכה ובן הזוג ראה הודעות ווטסאפ מהבהבות ובדק אותן אחת אחת. רק אני הייתי ילדה טובה אבל לא אשקר, היה לי קשה.
מסך מפוצל
הסרט ארך בסך הכל שעה וחצי ונכשלנו. אמנם "ראינו" אותו עד הסוף אבל לא חווינו אותו כמו שצריך. לא היינו שקועים בו, לא הרגשנו את מנעד הרגשות שהיינו אמורים להרגיש תוך כדי הצפיה כי לא היינו לגמרי שם.
החוויה הייתה שיטחית לגמרי. אז מה יהיה? ככה זה יהיה מעכשיו? אין לי תשובות, לצערי אני חוששת שכן. ככה זה יהיה מעכשיו. החיים שלנו יהיו מסך מפוצל בין הוירטואלי למציאותי.
הרי גם כשאנחנו יוצאים מהבית, החוויה לא מושלמת אם לא מצלמים ומעלים לרשת את התמונות. מה שווה הטיול אם אין תיעוד באינסטגרם? אנחנו עושים את זה, הילדים עושים את זה, כולנו שם.
אולי אפשר להילחם בזה, אפשר להחליט על חוקים משפחתיים, לעמוד על קיומם ולשמר מסורות מגבשות כדי לא לאבד את המשפחתיות. אני בהחלט מתכוונת לנסות, בעקשנות. האם זו מלחמה אבודה? אני מאד מקווה שלא.
הכותבת היא אמא ויועצת שיווק דיגיטלי
לפנייה לכתב/ת 
