"אף אחד בסוף לא זוכר את ערימת הכביסה"

אם הייתי מתבקשת בערוב ימיי לעצום את העיניים ולבחור את הסצנות שיסכמו את תסריט חיי, אלו תמונות הייתי רואה לנגד עיניי? מי יהיה נוכח בתוכן? אלו תמונות שלי אזכור כילדה, כאישה, כאימא? אלו אנשים לבי יהיה חסר, אלו חוויות ארגיש שלא הספקתי לחיות, אלו מראות, טעמים וריחות יהיו נוכחים שם?

תמונות יחלפו ביעף, כהרף עין, במהירות האור כמעט. תמונה קצרה שלי מניחה ראש על אימא שלי שכבר איננה, טעם הסירים שלה שנצרב בי, אהבה ראשונה, ברית נישואין, לידות, עיניהם הצוחקות של ילדיי והריח המתוק של שערם, גלים של ים שוטפים אותנו ביום קייצי וטיפות של ארטיק שמטפטפות על סנטרם.

לצאת לחפש את השקט הרחק מהבית

תהיה שם אני במראה המוכר, עם העיניים הירוקות והלב שרק ביקש להתרגש. יהיו שם אלה שאהבתי, שידעו להפעיל בי נימים של כאב, גאווה ושמחה. יהיו שם האיש שאיתו קשרתי את חיי ושלושת הילדים שבראנו ביחד. אזכר בדרמות ובשברונות הלב כנערה שגרמו לי להשתוקק לשגרה, לשקט ולבית, אזכר בשגרה שגרמה לי להטיל בה ספק כאישה ולצאת לחפש את השקט הרחק מהבית.

אכאב את כאבם של ילדיי שנפרדו ממני אז בדמעות בפתח הגן, אכאב את הפעם ההיא שכעסתי עליהם סתם ככה בלי סיבה ממשית, אשכח את רגעי הכעס הקטנים שנשטפו עם השנים, אשכח מראֶה של שידה מאובקת וערימות של כביסה לא מקופלת. אראה שברגע הזה ממש היה לי הכל, הייתה לי משפחה וגוף צעיר ובריא וחיים שיצרתי בדמות ילדים, ואני לא הפסקתי לרדוף אחרי פנטזיות של שלמוּת וקרקעתי את עצמי בין חומות של ציפיות.

חומות של ציפיות(צילום: אלבום פרטי)

אצטער על ספקות ועכּבות, על חלומות שהוחנקו במגרה בשם חששות ופחדים, אַבָכֶּה רק את הרגעים שהחמצתי כשהייתי עסוקה במרוץ אינסופי והדחקתי את קולי. לא אתחרט על דבר שעשיתי, רק על כל הדברים שלא העזתי לעשות. אשאל את עצמי מי יכולתי להיות בזמן אחר, במקום אחר, ולמה, בעצם, לא היה לי אף-פעם האומץ להיות. ארגיש כנראה שהזמן שניתן לי היה קצר מדי וחמקמק, ובכל זאת יכול היה להיות מוקדש יותר לאנשים שאהבתי ופחות לאלה שהיו לי זרים. הזמן מהתל בי, משחק בי משחק שלא אבין את כלליו עד שיאזול:

מסמנת וי על רשימות

בראשית החיים, כשכולו היה לפניי, לא נאחזתי בו מספיק כי הרגשתי שיש לי ממנו די והותר. באמצע החיים המתנתי עייפה מהשגרה לזמן שיחלוף כבר, ולא עצרתי להתבונן במרווחים שבין הנשימות. לקראת סוף החיים הרצונות והקולות הפנימיים מתבהרים, ודווקא אז הוא נעשה קצר ומדוד, יקר מדי.

אימא, אישה, אשת איש, אשת קריירה. מיליון זהויות שמצטלבות בתוכך. שנים את עסוקה בלעטוף ולרפא את כולם, שנים את עסוקה בבריאה, יצירה, נתינה ודאגה אינסופית לאהובייך, שנים שאת מסמנת וי על רשימות בלתי נגמרות של סידורים ומטלות כי צריך. שנים שאת אוספת תארים ותעודות, אישורים, קבלות והצלחות חתומות.

השמיים לא יפלו אם תשחררי קצת(צילום: אלבום פרטי)

תסתכלי לה בעיניים לילדה שהיית ונותרה מאחור, ציירי את חייך עכשיו. ציירי בצבעים עזים ובוטחים, את מה ואת מי ששלך, תחלמי בגדול ממעוף הציפור, אל תחששי ליפול או לחדול. תרשי לעצמך לרחף ולרוץ, להעריץ את עצמך על כל מה שעברת עד הרגע הזה, על זה שנותרת איתנה והמשכת לאחוז בידיים בוטחות את כל שהיה על כתפייך.

תשמטי את הפחדים תחת ידייך. הפחד הזה שמשתק אותך הוא רק מבחן שיאפשר לך לגלות את עצמך כפי שעוד לא הכרת. עכשיו תרדפי אחרי החלומות שלך מבלי להביט לאחור. גלי שלאף אחד לא באמת אכפת אם תִמַצְאי או תברחי, אם תמרדי או תשחי נגד הזרם, אף אחד בכלל לא ישים לב שהלכת וחזרת. ולא תביני ברגע ההוא ממה כל-כך פחדת כל השנים, איך פחדת שהשמיים ייפלו ברגע שתשחררי ותרפי מעט את האחיזה הלוחצת, והנה, הכל עדיין כאן, רק הרבה יותר חי וצבעוני ושלך.

תראי שאף אחד לא ירגיש שהלכת וגדלת וחלמת והגשמת וניצחת, כי הם כולם שקועים עכשיו בתוך אותן הסצנות שרובן לא ייכנסו לתסריט שלהם בערוב ימיהם. ציירי עכשיו את כל מה שתמיד חלמת ולא העזת לבקש לעצמך. עדיין לא מאוחר.

הכותבת היא אימא לשלושה ילדים