לומדת מחדש להיות אמא

הקטנצ'יק יפתח את המקפיא בפעם העשירית וינסה להוציא משם שלוק (כשבחוץ גשם). נתנצח על זה ובסוף אחד מאתנו יישבר (בדרך כלל אני). יש לי עשר דקות בדיוק להתארגן ולרוץ איתם לאוטו. נשאיר חמש דקות למאבק ההושבה בכיסאות הבטיחות.

הצחוק בריא, גם בבוקר(צילום: אלבום משפחתי)

בדרך ננשום סוף סוף לרווחה ואני אומר להם שלצחוק זה בריא ומאריך חיים. הקטנצ'יק שלי יענה לי חד כמו תער:  "אז למה תמיד כשאנחנו צוחקים בבוקר את מבקשת שנהיה רציניים כבר?"

אני שותקת. מנשקת אותם בחופזה בכניסה לגן. הקטנטן שלי מבקש שאשאר איתו עוד קצת, מקמט לי את המכנסיים המחויטים שגיהצתי בלילה.

גשם, אני נפרדת ממנו ורצה לאוטו. האוזניים שלי עדיין שומעות את הצעקה שלו לעברי מחלון הגן: "אמא! אני אוהב אותך עד החלל!"

עוד דקה אני אשכח את המילים הטהורות הללו שיתערבבו לי בתלאות היום.

מישהו יבכה בסוף

"תחמם משהו במיקרו, חמודי, חייבת לנתק. מחכים לי. עוד מעט נתראה".

קראו עוד בערוץ הורים:

הילדים שחיים אחרת מהחברים שלהם

"לפעמים ילד מספר שנתנו לו תרופה בבוקר"

די כבר עם האיומים על הילדים

שרועה על הספה

השעה 18:30, מתחיל המסדר הקבוע. ארוחת ערב מהירה, מקלחת ואז סיפור קצר. הסיפורים הארוכים ימתינו על המדף ויעלו אבק, באמת שהיו לי כוונות להקריא להם אותם כשהם נקנו.

נשיקה וחיבוק, ליטוף ומילות אהבה ויוצאת מהחדר. הגדול עדיין ער. "אמא בואי נשחק איזה משחק. סוף סוף זמן איכות רק שלנו", הוא מתלהב. "בטח, אני אומרת לו, כמה התגעגעתי אליך".

הוא הולך להביא את המשחק ועד שהוא חוזר אני שרועה על הספה עייפה. הוא קורא ספר בחדר שלו ואז מכבה את האור. שקט. כמה אני אוהבת את הילדים האלה. אהבות חיי, האוצרות שלי. מי ומה אני בלעדיהם? הם סלע קיומי.

זמן איכות (צילום: אלבום משפחתי)

אבל מה שלא יעבור לי זו תחושת ההחמצה והרגש המעיק שמזדחל לי לתוך הבטן שלי.

היום הזה לא עבר כפי שרציתי. בכלל לא השתוללנו ביחד, לא דיברנו וצחקנו, לא התחבקנו מספיק, לא בילינו ביחד. היום שהיה חלף לבלי שוב. מחר יום חדש. אולי נעשה את זה אחרת. עדיין לא מאוחר.

שלא תבינו לא נכון, אני אמא טובה ואוהבת. זה פשוט היה יום כזה. קורה. למחרת התסריט האוטומטי נראה אותו הדבר, ומה שמשתנה זה סוג הקורנפלקס וצבע הבגדים שלגופנו.

התקתוק החפוז של החיים

הימים עוברים, יום רודף יום. חורף, קיץ, סתיו, אביב. הימים האקראיים הפכו לשנים מבלי שהרגשתי. התקתוק החפוז של החיים, הילדים ובן הזוג הפכו להיות השגרה שכולנו מקבלים בשלוות נפש. חילופי המילים האוטומטיות והטונים המשימתיים הפכו למערכת היחסים שלנו מבלי שבכלל נתכוון.

"רוצה לאהוב, לא לנהל"(צילום: אלבום משפחתי)

תשתני את, אני אומרת לעצמי, וכל העולם סביבך ישתנה. תהיי השינוי בעצמך, תסתכלי על המראות שהם מראים לך, הכל בעצם זרעים שזרעת. עדיין לא מאוחר. תאהבי אותם ללא תנאים, אל תשפטי, אל תבקרי, אל תמתיני להם בפינה. הם לא מושלמים. גם את לא. הם נבראו בצלמך.

תעצרי את האוטומט

המשפחה הזו היא הפרויקט הכי מורכב שאי פעם תזכי לנהל, מערכות היחסים בתוכה הם הקשרים הכי מתמשכים שיהיו לך, האהבה הזו והכאב המהול בתוכה היא הרגש הכי חזק שתחווי אי פעם. הזמן שלכם זו המתנה הכי גדולה שקיבלת מהיקום הזה.

זו ילדותך השנייה, האמהות היא תפקיד חייך. כן, הם יסלחו לך על הזמן שהפסדתם ביחד ועל הרגעים שטעית, ולא, את לא תסלחי לעצמך במרחק הזמן.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

תביני שיש לך השפעה עצומה על עיצוב אישיותם וחייהם. מה שאת נותנת להם יישאר נטוע בהם תמיד, הדרך שלך תסלול את דרכם בעולם. את תהווי להם בית ושקט פנימי, מקום בטוח להניח עליו את הראש כשבחוץ משתוללת סערה.

בוחרת להיות אמא שלמה ומפויסת

הברק שבעינייך מספר להם כמה הם מיוחדים ונפלאים ובונה את הערך העצמי שלהם. העידוד והתמיכה שלך הם החמצן והמזון שמאפשרים להם לצמוח ולמצוא את ייעודם בסבך החיים.

מימי הנחל שלך מאפשרים להם להשיט את סירות המפרש שלהם בבטחה אל עבר בגרותם, וזה יגיע מהר מכפי שאת חושבת. הזמן לא ממתין לאיש.