"עזבו את שאריות הבטן ההריונית שלי"

תמיד אכלתי בלי חשבון והמשקל אף פעם לא היה עניין עבורי. להפך, אני יכולה לומר בגלוי שאצלי אוכל הוא חלק מהנאות החיים. בהריון הראשון עליתי 20 קילו ונהנתי מכל רגע, ואם לומר בכנות, לא התייחסתי לנוסחאות בהן נדרשתי לעמוד.

לכל אורך הדרך כשהיו שואלים אותי באיזה חודש אני, והייתי משיבה, זכיתי לפרצופים המומים כי תמיד נראתי בחודשים מתקדמים יותר. בהריון הראשון שלי עוד הייתי שכירה ובחודש שמיני כל בוקר היו כמה אנשים קבועים ששאלו אותי - "איך עוד לא ילדת?" אולי זה היה נראה להם מצחיק, אבל אותי זה לא שעשע ואפילו התחיל להציק.

עוד לא ילדת?(צילום: אורלי רוזנבלט)

לאחר הלידה של בני הבכור, הבטן אומנם הצטמצמה אך לא ירדה לגמרי, ומספר שעות לאחר שהגענו הביתה הייתי חייבת לצאת לסיבוב לנשום אוויר ולעכל את החוויה הלא פשוטה שעברתי. יצאתי לטיול עם הכלב שלי והשכנה ממול שאלה - "נו, מתי כבר תלדי"? השבתי לה שאני אחרי והתינוק בבית עם אבא שלו. היא הסתכלה עליי המומה, הסתובבה במבוכה והלכה לדרכה.

"נראית מעולה בקטע מעצבן"

לאחר הלידה הראשונה שלי חוויתי דיכאון אחרי לידה. בהתחלה איש לא ידע מכך. המשכתי את חיי כרגיל, כולל לימודים שהתחלתי בתחילת ההריון והמשכתי ללכת אליהם באופן קבוע אחת לשבוע לאחר הלידה. כל שבוע ירדתי עוד ועוד במשקל ולא מרצון. ירדתי במשקל מתוצאה של בכי בלי סוף, קושי אמיתי לעכל את הסיטואציה החדשה בחיי.

כשהייתי מגיעה ללימודים בלי בטן בכלל, וכל שבוע רזה עוד יותר, גם אז היו הערות - "את נראת מעולה בקטע מעצבן" , "ככה לא נראים אחרי לידה", אם הם רק היו יודעים מה עובר עליי יום ביומו. מאבק אמיתי לקבל את הסיטואציה החדשה בחיי, ארוחה אמיתית נראתה כמו חלום טוב שהייתי רחוקה ממנו שנות אור.

קראו עוד:

כך משפיע העובר בבטן על אמו

"עדיין מפתיע לראות גבר מחליף חיתול"

איך נכנסתי לבטן של אמא?

שואלים ומחטטים

אני לא אשקר, קשה לי עם הבטן וקשה עוד יותר עם השאלות הבלתי פוסקות: כשאני אוספת את הגדול שלי מהגן שואלים - "כמה צמודים את רוצה? את לא מגזימה?" אמהות ואבות בלי שום חסימה בלשונם שואלים ומחטטים.

במסיבת יום ההולדת של אחד הילדים מהגן נשאלתי מול כולם מדוע אני כל כך זריזה עם הריון שלישי? באירוע משפחתי נאמר לי "סליחה שפספסתי את הבטן שלך, באיזה חודש את כבר?"

עוד הריון?(צילום: אלבום פרטי)

אני שואלת בכנות רבה את עצמי, מדוע יש לאנשים את החוצפה להתערב ולהכנס למקום הכי פרטי שלנו, האמהות - הרחם? האם אמא לאמא לא מבינה את משמעות של עלייה במשקל, ההורמונים שצפים, הבעיות, החרדות, קשיי הכניסה להריון וכל מה שמגיע איתו כאשר מקבלים החלטה להביא ילד לעולם?

אם רק היינו מבינים שלמילים יש כוח, וכמה הן יכולות להשפיע על כל אישה והסיפור שלה. אחת עם הפרעות אכילה שהיו בעבר ויכולות לשוב, אחת עם ביטחון עצמי ירוד שיכול לרדת עוד יותר, אולי על מישהי אחרת משפט כלשהו עלול לגרום לה להפסיק לאכול ועוד אינסוף דוגמאות שעושות רע בלב.

הייתי שמחה אם כל אחד ואחת היו חושבים על המילים שלהם לפחות פעם אחת ביום, רגע לפי הוצאתן החוצה. להחזירן כבר אי אפשר והמילה "סליחה" לא תמיד יכולה להשכיח את המילה שנאמרה.

ובנוגע לבטן שלי, אם כבר שאלתם, הייתי רוצה להיות בלי שאריות של בטן הריונית, אבל אני לא מוכנה לסבול בשביל שזה יגיע. אני עדין מחפשת משהו נכון ומאוזן עבורי עם האמהות, הקריירה, אהבה לאוכל וקושי עם התמדה בספורט.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

כאשר אמצא את האיזון אולי הבטן תרד ואולי היא תישאר ואמשיך לקבל אותה באהבה, את אותה הבטן שהחזיקה שני הריונות ויצרה בתוכה חיים. "חזרת לעצמך אחרי הלידה", זה משפט שצריך להוציא מהלקסיקון. אנחנו הנשים לא צריכות לעמוד בסטנדרט של מודל מסוים, ואם חזרנו לג'ינס של לפני הלידה או לא, זה העניין שלנו בלבד. לא כולן יכולות בכזאת קלות. אני לא, הנה אני מודה.

ואם רגע נתעכב על המשפט - "חזרת לעצמך אחרי הלידה", נבין שזאת לא מציאות שיכולה להיות קיימת. ברגע שנולד תינוק, נולדה אמא והחיים לא יכולים לחזור לאלו שהיו לפני, לא מבחינת משקל גופה ובטח לא מבחינת נפשה הדואגת והאוהבת.

אז בפעם הבאה שתראו אמא אולי תתנו לה איזו מחמאה שתגרום לה לחיוך ענק על הפנים? אני מבטיחה לכם שהיא לא תשכח לכם את זה.

הכותבת היא יועצת שינה ומדריכת הורים