"ואז אמרו שאני לא שם גבולות לילדה"
יונתן ורדי היה בטוח שהוא מחנך את בתו בת השלוש וחצי כמו שצריך ואפילו מקפיד על הצבת גבולות, עד שבת זוגו ואמו אמרו לו שכדאי שהם יפנו לייעוץ
"אני כן", עניתי מנגד.
"כן? מתי? איזה גבול אתה יכול להגיד לי ששמת ועמדת מאחוריו?" שאלה דור.
"המון גבולות, נגיד בלילות שאת יוצאת ואני איתם, נינה תמיד בסוף אוכלת ארוחת ערב, מתקלחת ונרדמת".
"איתך היא נרדמת תמיד מול סרט. כבר כמעט שנה שרק אני מקריאה לה סיפורים", אמרה דור.
"כי היא בוכה ומבקשת רק אותך, מה אני אעשה, את חושבת שאותי זה לא מתסכל שהיא רוצה רק את אמא, זאת גם התמודדות לא נעימה", עניתי.
"אתה יודע למה היא רוצה רק את אמא? כי אני שמה לה גבולות, איתך זאת התפזרות שלא נגמרת, אז ברור שבסוף היא מבקשת סרט, היא צריכה משהו שירגיע אותה. גבולות ברורים הם דבר שעוזר לה להתפקס. אני רוצה שנלך לייעוץ הורים אולי זה יעזור לנו".
בוחנת גבולות
בשיחת טלפון של בוקר, שאלתי את אמא שלי לדעתה. "אתם יכולים ללכת לייעוץ", היא ענתה "אבל לא נראה לי שיש לכם מה לדאוג. נינה היא ילדה מקסימה. גם אני הייתי כזו כשהייתי בגילה, בת שלוש וחצי, פראית", והיא המשיכה - "להיות הורים זה לא פשוט, וחוץ מזה מה היית מעדיף, ילדה שלא עומדת על שלה? שלא מתווכחת? לכולם זה קשה, אבל אתם הורים מעולים, שניכם".
גם אני לא חושב שזאת בעיה שנינה בוחנת את הגבולות. להפך, אני מרוצה מכוח הרצון שלה. השיחה עם אמא שלי הרגיעה אותי, ואפילו שלא ביקשתי את האישור שלה שמחתי לקבל אותו. אלא שהבוקר היא חושבת אחרת: "חשבתי על השיחה שהייתה לנו", אמרה לי אמא. "לדעתי אתם כן צריכים ללכת לייעוץ".
לטורים הקודמים:
הסיבה ששינתה את דעתה היא ככל הנראה ויכוח, או למעשה מפגן של אותו כוח רצון של הקטנה, שהתרחש בבית של אמא שלי בבוקר שאחרי הסדר. נינה הייתה עסוקה בהדבקת קעקועים חד פעמיים שקיבלה לחג. שניים מהם היא רצתה לשים על הכתפיים, שני פרפרים, אחד על כל כתף. הפרפר הראשון הודבק למופת, השני נקרע לפני שהגשים את תפקידו בעולם. לא היו פרפרים נוספים בחבילת הקעקועים ונינה לא הסכימה להחליף את חזון הפרפר בשום קעקוע אחר.
"אני רציתי פרפר!", צועקת נינה.
"אולי אפשר לחבר שניים", אני מנסה.
"אבא, לך מכאן. לא דיברתי איתך, דיברתי עם אמא!", היא צעקה, וולקנו קטן ומתפרץ שרק אמא יכולה להרגיע, אבל גם דור, כוחותיה מוגבלים, הוולקנו מתפרץ והלבה גואה.
"די! תעזבו אותי!", צועקת נינה.
"אולי את רוצה…", מנסה דור.
"פרפר", היא מבקשת. "פרפר".
דור לוקחת פיקוד - "נינה, תראי איך את מתנהגת! זאת לא התנהגות של ילדה בוגרת".
אלישע הקטן מסתכל מכיסא התינוק שלו, מסתכל ולומד על דרכי העולם.
"פרפר", בוכה נינה. "פרפר", כמו חזרה להיות היא עצמה תינוקת.
מה יהיה עם אלישע, אני חושב לעצמי. האם בקרוב יהיו לנו בבית שני הרי געש פעילים?
"אמא, בואי לכאן", קוראת נינה. "אני צריכה אותך, אני לא יכולה להמשיך לצעוק ככה".
בסוף היא נרגעה, אבל המאורע כנראה השאיר חותם אצל אמא שלי.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"אתה צריך שהיא תתן לך יותר כבוד", היא אמרה. "לא בשבילך, בשביל שאתה ודור תוכלו להתמודד איתה".
"נינה מכבדת אותי מאוד", אמרתי.
"היא לא סופרת אותך", ענתה אמא שלי.
"אמא, אני חייב להיכנס לעבודה", עניתי לה וסיימתי את השיחה. וכך, ממשיך את מסורת ההנהגה המדינית שלנו, גם אני מתקשה להציב גבולות. האם נלך לייעוץ? כן, סביר שכן. האם זה ישנה משהו? יכול להיות, אבל אולי נינה הסבירה את זה בצורה הטובה ביותר- "אמא", היא אמרה לדור, "כשאני כועסת זה אומר שאני רוצה חיבוק".
יונתן ורדי הוא במאי קליפים ופרסומות, וכותב הספר "אבא מתחיל"
לפנייה לכתב/ת 
