חופשה משפחתית בחו"ל - בלי אבא
כשרותם כרמי הייתה בברצלונה לפני שש שנים היא חזרה הביתה אחרי 48 שעות, בעקבות דלקת ריאות וקריסה נשימתית של בעלה. הפעם היא טסה עם שלושת ילדיה והחליטה לעשות חוויה מתקנת. "החיים נמשכים, בחרנו לחיות אותם, ותפקדי להראות לילדים איך עושים את זה"
לקח לי זמן להתיישב ולכתוב. כנראה שחוויות משמעותיות דינן לשקוע באיטיות, עד שהן באות אל הכתב. כבר זמן רב שאני חולמת על חופשה משפחתית בחו"ל. כל הסובבים אותנו, נוסעים וחוזרים, נוסעים ושוב חוזרים, ואנחנו, איך לומר - "אנחנו נשארים בארץ".
זה נכון, הילדים עוד צעירים, וחופשה בחו"ל היא בעיקר עבודה. החוויות יהיו כנראה בעיקר עבורי ובכל זאת, רציתי. זוהר כבר לא יוכל להצטרף, זה היה ברור לי מההתחלה, מה שבהחלט דחה את ההחלטה לנסוע. המצב שלו כבר לא מאפשר טיסה והאופרציה סביב אירוע בסדר גודל כזה הינה יקרה ומורכבת בהרבה מאשר ההנאה שצפויה להיות בסופו של דבר.
אנחנו בית של כדורגל. ערוצי הספורט פתוחים אצלנו שעות נוספות. כשזוהר הכיר אותי הוא קיבל גם "חבילת ספורט אטרקטיבית" - אישה חובבת כדורגל, כך שדי הגיוני שגם ילדינו (בנים ובנות, בלי הבדל בין המינים) לא יסלדו מהעניין. מפה לשם, כשהתחלתי לחשוב על טיסה עם שלושתם היה לי ברור שנשלב את זה עם משחק כדורגל אירופאי, כיוון שזו חוויה אדירה לכל אדם, ובמיוחד בשבילי.
חלום שהתגשם - משחק כדורגל בברצלונה:
באחד הבקרים, בלי התראה מוקדמת, התקשרתי לחברת תיירות וכעבור עשר דקות סגרתי טיסה, מלון וכרטיסים למשחק. בדיעבד אפשר לקרוא לזה אימפולסיביות קלה בלי הרבה מחשבה על איך אני אעשה את זה? ומה יהיה עם זוהר? פשוט הזמנתי ואמרתי לעצמי שעם התוצאות אתמודד בהמשך. תחילת אפריל, שלושה לילות ארבעה ימים- ברצלונה, אנחנו באים.
זיכרונות לא פשוטים
הפעם האחרונה שנסעתי אל ברצלונה לפני שש שנים הסתיימה אחרי 48 שעות בהן חזרתי באופן בהול הביתה, בעקבות דלקת ריאות וקריסה נשימתית של זוהר. ברצלונה נשארה לי מאז כיעד מורכב לנסיעה, עם זיכרונות לא פשוטים וחוויות קשות. אבל החלטתי, הפעם זו יהיה אחרת, אפשרות לנסות ושנות את התסריט העצוב למשהו מתוק וטוב.
הימים לפני היו רווי מתח והתרגשות. עבור גלעד ויובל זו נסיעה ראשונה לחו"ל, ובכלל, ההרכב הזה של המשפחה לא היה מוכר לנו קודם, בעיקר שזוהר לא יהיה לצידנו. היה לי ברור שאני לא נוסעת לבד ואל ברצלונה תצטרף אליי אחותי או חברה, וכך גם באמת היה.
טסנו חמש נפשות: עדית, חברתי הטובה, שלושת ילדיי - בת 13.5, בשיא גיל ההתבגרות, בת 10.5, הבן הזקונים בן השבע ואני. הרגע הגיע וגם הפרידה מזוהר, שאמנם נשאר בידיים טובות, מטופל על ידי המטפלים שלו ובחברת הוריו, שהגיעו לביתנו למשך הנסיעה, אבל נותר פעם ראשונה בלעדינו.
לטורים הקודמים:
למרות ה-ALS - המשפחה שלא נכנעת לקושי
חיים עם משברים: מאיפה את מוצאת את הכוחות?
הקשר המיוחד של הילדים עם אבא שלא יכול לדבר
היה נפלא, כמו שיכול להיות נפלא בטיול משפחתי בחו"ל אצל משפחות רגילות, רק שאצלנו זה בלי אבא. הילדים התחשבו, התעניינו, נהנו, היו סקרנים, הביעו אכפתיות ודאגה אחד כלפי השני, אבל גם היו מעצבנים, מציקים, מקטרים, הרגישו לא טוב, היו רעבים ואפילו הלכו מכות.
ראינו המון דברים יפים, הלכנו הרבה, קנינו, נסענו באוטובוס תיירים, אכלנו וכמובן שהיינו במשחק כדורגל מטריף ברסה-אתלטיקו מדריד, שהסתיים 0-2. הצטלמנו, צחקנו וכמובן שהתגעגענו. האמת שהופתעתי לראות עד כמה הילדים דיברו, הזכירו, הנכיחו את זוהר בכל מקום ומקום.
רגעי אושר לצד רגשות אשם
מבלי שידעתי מראש, ארבעה ימים היו לחלוטין זמן מספק בלעדיו. כל אחד משלושת הילדים, בזמן האישי לו, נשבר ובכה על כך שזוהר לא איתנו. כל אחד באופן שתואם את אופיו, גילו ויכולת הביטוי שלו. הופתעתי לראות שהם כמוני, חשים רגשות אשם, ובכלל, דואליות החיים באה לידי ביטוי בטיול שלנו בכל שנייה: חוויות של פעם בחיים, רגעי אושר שזוהר לא חלק נוכח בהם, אבל דמותו איתנו כל הזמן.
יש הבנה שהחיים נמשכים, שבחרנו לחיות אותם, ושתפקדי גם להראות לילדים איך עושים את זה. במהלך הימים האלו הצלחנו לפרקים לשכוח את היומיום, אך שיחות הסקייפ הזכירו שזו רק בריחה קצרצרה ובבית זוהר אהובנו עדיין חולה מאוד.
שבנו הביתה, ולקח לי קצת זמן לעשות סדר בראש ובמילים. לקח לי קצת זמן עד שהצלחתי לומר לעצמי שהטיול הזה היה נפלא ומילא אותי בגאווה על כך שהצלחתי להוציא אותו לפועל. הימים בברצלונה הוכיחו לי שיצרנו משהו חזק בתא המשפחתי הקטן שלנו, הוכיחו לי שהחברים סביבנו הם משענת אמיתית ואיתנה. ואני יודעת, כולם נוסעים עם הילדים וכולם מבלים בחו"ל, אבל היי, אני עשיתי זאת!
רותם כרמי היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, מעבירה הרצאות על סיפור חייה ובעלת עסק לשיפוץ ומִחזור מגירות ישנות
לפנייה לכתב/ת 
