הילדים הזמינו אתכם לטיול אחרי הצבא? אל תתלהבו

"אמא, מה את אומרת, ניפגש בדרום אמריקה?" שואלת החיילת. "מה? איפה?" אני מרימה את ראשי מהמחשב, ומרגישה מבולבלת. אין לי מושג קלוש על מה היא מדברת.

"אני מדברת איתך כבר שעה", החיילת נוזפת בי. "אני מספרת לך את כל התכנונים שלי לתקופה שאחרי הצבא".

"כן, אני יודעת", אני מהנהנת, "אבל בכל התכנונים האלו לא הבנתי איך אני קשורה לטיול שלך של אחרי צבא".

"אני רוצה להיפגש בדרום אמריקה, איתך ועם אבא, כשאהיה באמצע הטיול, ונטייל ביחד", היא מסבירה לי בסבלנות.

"אה, כן, בטח", אני מחייכת, מרגישה באותו הרגע כאילו זכיתי במדליית "האמא הכי טובה בעולם", זו שהצליחה בענק, זו שהבת שלה רוצה לראות אותה אפילו באמצע הטיול הגדול.

פחות מרד ויותר חוויה(צילום: shutterstock)

מאוחר יותר, אחרי שאני משוחחת עם חברות ובודקת קצת יותר את התופעה, אני מבינה שמדובר בטרנד חדש. טרנד שבו הצעירים של היום, אלו שבגילאי 20 ומעלה, נוסעים לטיולים לפני הצבא עם ההורים, וגם פוגשים אותם בחו"ל באמצע הטיול הגדול שלאחר צבא. מבחינתנו, ההורים, נחמד לנו להרגיש שהילדים שלנו רוצים להיות איתנו, במיוחד בטיול הזה שעבורינו סימל את שיא המרד והעצמאות. אך האם זה אומר שהילדים שלנו בעצם פחות עצמאיים, ויותר תלותיים, מכפי שאנחנו היינו בגילם?

אומרים שהדור הזה של הילדים, דור המילניום, הוא דור עצמאי ויזמי, דור שחושב גלובלי, כזה שאין לו עכבות. אומרים שזהו דור שאינו נמנע מלנסות דברים חדשים, רוצה לחיות את החיים וליהנות מכל רגע. אז מה בעצם קורה לדור של היום? איך זה שמבחינתו אין שום בעיה להפגש עם ההורים באמצע הטיול הגדול? איך זה יכול להיות שהמצב כל כך השתנה?

הרצון להייות עצמאיים

אני נזכרת כי הטיול הזה היה עבור בני הדור שלי, טיול משמעותי, כזה שנחשב כטיול העצמאות הגדול. טיול שבו התנתקנו מכל מה שאפשר, והצהרנו, רגע לפני שמתחילים החיים האמיתיים, שאנחנו עצמאיים.

היה לנו חשוב להוכיח לעולם כולו, ובעיקר לעצמנו, שאנחנו מסוגלים לקחת תרמיל , לטייל הרבה חודשים ללא אבא ואמא, להתמודד עם פלאי ונפלאות העולם וגם עם הקשיים שבדרך. ההורים שלנו לא רק שלא הוזמנו לטיול, אלא שמבחינתנו הם היו אלו שייצגו בעיניינו את החברה, הממסד, והחיים "הבורגניים", ולכן הם נשארו הרחק מאחור.

להסתדר לבד(צילום: shutterstock)

אחרי הצבא ואחרי הטיול, היה איזשהו לחץ באוויר לעזוב את בית ההורים. עד היום אני לא בטוחה האם הלחץ הזה נבע מההורים עצמם (ההורים שלי מכחישים את העניין, אגב) או שזה היה הלחץ של הדור שלנו. מעין בעירה פנימית שגרמה לנו לרצות להיות עצמאיים בכל דרך אפשרית.

דור שלם שרצה ללמוד, לחפש עבודה ובעיקר לצאת במהירות מבית ההורים ולהתחיל כבר את החיים החדשים. לדור הזה לא הייתה בעיה להתחיל את חייו כמבוגרים, לקחת אחריות על החיים ועל עצמו. היינו "רעבים", ורצינו לכבוש את העולם (מטאפורית), לעבוד ולהצליח, להתחתן ולהוליד ילדים.

גיל ההתבגרות לא נגמר

כיום ההגדרות הגיל השתנו, ועימן גם יחסי הורים ילדים. זה לא סוד שגיל ההתבגרות החדש הוקדם והוארך, ובכך שינה פני דור שלם. גיל ההתבגרות כיום מתחיל בגיל תשע ונמשך עד גיל 25 , כאשר ישנם מחקרים הצביעים על כך שגם המוח ממשיך כיום להתפתח עד גיל 25. כלומר, שמדובר במתבגרים לכל דבר ועניין. כאשר בעצם, בפועל, זהו גיל מתעתע ומבלבל, לא רק את הילדים אלא גם אותנו ההורים.

קראו עוד:

טיפול בטבע: לעזור לילדים באווירה חופשית

"כל יציאה שלנו מהבית מלווה במבטים"

דיכאון סמוי אצל ילדים: כך זה נראה

מצד אחד, מדובר בילדים בני תשע שמתחילים את התבגרותם הפיזית והמינית בשלבים מוקדמים מאד, ונחשפים לעולם המבוגרים ללא מסננים ופיקוח באמצעות הרשתות החברתיות. וברור לנו שאלו הם הילדים שלנו, ושהם רכים וקטנים, ואנחנו אלו שצריכים להגן עליהם מפני העולם, קשייו ואכזריותו. ולכן, אנחנו מנסים לטפח בהם חוסן נפשי, בכל דרך אפשרית, מגבים אותם הן בחברה וגם בבית הספר, ואיננו מרפים מהם לרגע..

ומצד שני, המתבגרים כיום הם גם צעירים בני 25 . ואכן, אלו נוהגים כמתבגרים לכל דבר ועניין. הם נשארים בבית ההורים עד גילאים מבוגרים, הן מסיבות חברתיות והן מסיבות כלכליות. ולנו , ההורים, ברור שעדיין מדובר בילד שלנו, זה שצריך להגן עליו, לשמור עליו (ועל הדרך גם לאפשר לו את כל שירותי הבית, כולל: כביסות, אוכל וכו').

ההורים מעורבים ומתערבים

גם אנחנו שונים מההורים שלנו. אנחנו רוצים להרגיש צעירים, לחיות את החיים, וגם ליהנות מהם. גם אנחנו רוצים להרגיש מאושרים, להראות טוב ולהגשים את עצמינו. וכשהילדים שלנו גדלים אנחנו נהנים לשמש בתפקיד כפול: מצד אחד להדריך וללוות אותם בשבילי החיים, ומצד שני לראות בהם צד חברי יותר, כזה שגורם לנו להרגיש צעירים ומגניבים, ולהתלוות אליהם בטיולים שלפני ואחרי צבא.

כאשר מבחינתנו לא תמיד ברור לנו מהו תפקידנו כהורים, מתי ועד איזה גיל (שלנו ושלהם) עלינו להרפות ולאפשר להם להיות עצמאיים, ומתי עלינו להיות לפקח ולהיות מעורבים. ופעמים רבות אנחנו מתערבים ומעורבים, גם כאשר זה לא באמת נדרש. לא סתם קוראים להורי הדור הזה "הורי הליקופטר", אלו שמזמזמים ללא הרף מעל הראש של הילדים שלהם.

הורי הליקופטר(צילום: shutterstock)

אין ספק שכך נוצר מצב בעייתי. כי אם בגיל ההתבגרות יש רצון של המתבגר להיפרד מהוריו ולבנות זהות עצמאית נפרדת, התהליך הזה הופך איטי יותר. כאשר ההתייחסות שלנו אל הצעירים כאל מתבגרים בעצם לא מאפשרת להם לקחת אחריות על כל תחומי החיים.

כך גם בגיל 24 הם נהנים יותר מזכויות מאשר מחובות, ונמצאים תחת המטרייה הענקית של ההורים. כאשר תופעה זו משפיעה על כל תחומי החיים: הנישואים נדחים, כך גם הולדת הילדים, וכך נדחית גם היציאה לעצמאות אישית וכלכלית. וכחלק מכך, משתנים גם המושגים של שחרור ועצמאות.

קחו צעד אחורה

הילדים שלנו כלל לא חושבים שהטיול הגדול הוא טיול מלא משמעות. מבחינתם הם בכלל לא נוסעים לטיול שאחרי הצבא כמרד במוסכמות או כסמל לעצמאות או לשחרור. הם נוסעים לטיול הזה כחלק מטרנד, מעין בילוי, כזה שאפשר ליהנות ממנו וגם להעלות תמונות לאינסטגרם. ובמסגרת כך, אין להם שום בעיה לפגוש שם גם את ההורים.

לנו ההורים לא נותר אלא להבין כי גדל כאן דור יחודי, כזה שיכול להמציא אפליקציות וחידושים טכנולוגים ללא בעיה מחד, ומאידך דור שרגיל שההורים מכרכרים סביבו. ואולי הגיע הזמן קצת לשחרר ולשנות כיוון.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

אולי כדאי שאנחנו, הדור המכונה "הורי הליקופטר", ניקח צעד לאחור ובמקום לחשוב כיצד נוכל להגן על ילדינו מהעולם, להילחם בכולם למען ה"נסיכים" וה"נסיכות" שלנו, נשאל את עצמינו כיצד ניתן להכין אותם להיות עצמאיים בתחומים נוספים.

ולפני שאנחנו רצים להסיע את הילד, להכין במקומו את עבודת השורשים ואת שיעורי הבית, כדאי שפשוט ניקח צעד לאחור ונגיד לעצמנו - מהיום אני מכין אותו/ה לחיים האמיתיים, בהם יהיה עצמאי וידע להסתדר בעולם, שירצה לנסוע לטיול הגדול, איתי או בלעדי, וליהנות מכל רגע.

הכותבת היא מנכלית פורטל "עשר פלוס" , מומחית למחקר תרבות הילד והנוער