מבט של אבא
"גידלתי שלושה ילדים. לא צעקתי עליהם אפילו פעם אחת. היה מספיק שאשלח מבט, והם היו מבינים בדיוק למה אני מתכוון". מה היה במבט של ההורים שלנו שעשה את העבודה? יונתן ורדי בטור אישי
כשאלישע צועד ברחוב הכל מעניין אותו, צינור של מזגן, מרזב מטפטף, גדר חלודה, בדל של סיגריה. אנחנו בדרך לקנות גבינות ובזמן שאנחנו מחכים בתור, אלישע עושה עיניים ללקוחות.
"איזה כוח יש למבט", אומר לי חיים, גבר כבן שבעים עם עיניים חמות. הוא ואלישע מתקשרים זה עם זה כבר כמה דקות. חשבתי שהוא מתכוון למבט של אלישע, אבל חיים דיבר על משהו אחר. "לא צריך לצעוק - רק מבט, זה כל מה שנדרש והם מבינים הכל".
האם חיים נשלח מלמעלה לתת לי שיעור בחינוך? האם הרגיש העולם בצורך שלי להכוונה? "גידלתי שלושה ילדים", מספר לי חיים. "ילדים שהיום כבר להם עצמם יש עוד מעט נכדים. לא צעקתי עליהם אפילו פעם אחת. היה מספיק שאשלח מבט והם היו מבינים בדיוק למה אני מתכוון.
"מעולם לא חטפו מהשולחן, לא הרעישו במפגשים משפחתיים, ואם התפרעו, הספיק רק שהייתי מרים גבה ודממה הייתה משתררת והסדר חוזר על תיקנו".
אבא ללא אבא
אני זוכר מבט דומה לזה שהוא מדבר עליו, המבט של אבא שלי. היום נשכחה ממני כבר חדותו המובהקת של המבט ההוא. שנים שהוא איננו. למעשה השנה, כשאני בן 32, היא השנה הראשונה שבה כמות השנים שחייתי ללא אבא עולה על אלו בהן חייתי כשהוא לצידי.
בתור אבא ללא אבא, אין לי את מי לחקות אבל לפעמים אני פוגש דמויות חולפות כמו חיים שמייצגות בדימיוני את רוחו של אבא שבאה ממרחקים לתת לי עצה, וכך גמלה בי ההחלטה להחזיר לחיים את המבט האבוד של אבא.
אחר-צהריים ונינה גוררת את מטבח הפלסטיק הגדול במרפסת. "לאן את לוקחת אותו?" אני שואל. "אני רוצה לשחק איתו בתוך הבית", עונה הקטנה.
המטבח גבוה ממנה בשני ראשים ומשקלו לפחות כמו שלה, אבל זה לא מפריע לנינה לגרור אותו לכיוון דלת המרפסת. "נינה, המטבח הזה גדול מכדי להיכנס הביתה. הוא גם מאוד מלוכלך, תראי כמה אבק. אם הוא יהיה בבית כל האבק הזה ידבק לספה ולשטיח, למיטה שלך ולבגדים, זה משהו שהיית רוצה שיקרה? המקום שלו בחוץ. זה מטבח-חוץ".
"הוא אוהב להיות בתוך הבית, אבא, ועכשיו קוראים לו מטבח פנים", היא מתווכחת. "אני מחליטה על הבית שלי וגם על ההורים שלי".
"לא נינה, אני מחליט", אני אומר בשלווה ומנסה להיזכר במבט של אבא. "לא אבא, אמא הרשתה לי להחליט עליכם", היא מתעקשת. על כל טיעון שאגיד יהיה לה טיעון נגד ומול כל היגיון שאביא היא תמצא מגננה הולמת.
חיבוק של אמא
אני בוחר לעשות את הוויכוח קצר ככל האפשר. רטוריקה, זה כבר הבנתי, לא תוביל אותי לשום מקום והרי את הנקודה שלי כבר אמרתי - המטבח לא יכנס הביתה.
נינה בוכה. "אני מחליטה", היא צועקת, וכשזה לא עוזר היא אוחזת לי בזקן ומושכת אותו. כאן אני שם גבול ברור, תופס את הקטנה ולוקח אותה לחדר. אני לא כועס ולא עצבני. "כשתחליטי שאת נרגעת ומתחרטת על איך שהתנהגת תקראי לי", אני אומר ויוצא מהחדר.
לטורים הקודמים:
"ואז אמרו שאני לא שם גבולות לילדה"
אבל נינה לא קוראת לי. "אמא, אמא!", היא צועקת. "אמא, בואי, אני צריכה אותך". הצעקות מעירות את אלישע הקטן שישן לו שנת אחר הצהריים. "אמא אני צריכה אותך", ממשיכה נינה. "אני צריכה חיבוק", עוד הרגל שהתפתח לו, החיבוק של אמא הוא כמוסת ההרגעה של נינה, פרוסדור היציאה שלה מהפורענות. דור מגיעה לחבק אותה ונינה נרגעת.
אלישע רואה את נינה מקבלת יחס ולומד את הדרך, "בוק, בוק", הוא רץ בוכה אל עבר דור בידיים מושטות קדימה. וכך, מחובקת מכל צדדיה דור מרגיעה את הרוחות.
אני עומד מהצד. הייתי רוצה גם אני להיות דמות מרגיעה כמותה, אבא שהנוכחות שלו בלבד תספיק בכדי להדיר את הבכי. נדמה לי שאבא שלי היה כזה, אחד שאפשר ללכת איתו דרך הוריקן ולהרגיש בטוח.
אני לוקח את אלישע לידי ומרדים אותו חזרה. כשהוא ישן עם הראש על הכתף שלי אני לרגע מרגיש שגם אני ניצחתי.
יונתן ורדי הוא במאי קליפים ופרסומות, וכותב הספר "אבא מתחיל"
לפנייה לכתב/ת 
