חוד החנית: האלופה הצעירה שתלמד אתכם על סיף
אבלין רומנוב (12) מפתח־תקווה היא אלופת ישראל בסיוף. פרויקט "בוקר טוב יותר" בשיתוף "ידיעות אחרונות", ynet וחברת תלמה יצא לברר מה הסוד שלה ומצא נערה פייטרית, פלפלית, שגם משחקת כדוריד, מפעילה ערוץ יוטיוב, עם אבא שמשמש כקואצ'ר מנטלי ואמא שלא מהססת לצעוק מהיציע כשהילדה צריכה פוש
בשיתוף תלמה
אולי זה מפתיע לגלות, אך מתברר כי בענף הסיוף מתחרים באולימפיאדה כבר מחידוש המשחקים באתונה בעת החדשה, והוא אף נחשב לאחד מהענפים המייסדים של האולימפיאדה. ענף ספורט זה יובא בהשאלה, איך לא, משדות הקרב העתיקים, ועבר אינטרפרטציה מודרנית לתחרויות דו־קרב בכלי נשק קר בעלי להב ארוך: רומח, דקר וחרב.
"לא מזמן עשיתי בכיתה שלי מצגת על ענף הסיוף. החברים מאוד הופתעו מהדברים שסיפרתי. אנשים לא יודעים מספיק על הענף הזה", אומרת אבלין רומנוב מפתח־תקווה (12), אלופת ישראל בסיוף לשנת 2018. "הבאתי לכיתה את הגביעים והמדליות שלי ועשיתי מצגת עם תמונות והסברים. סיפרתי בין היתר שזה ענף ספורט אולימפי שבו אתה מתחרה מול יריב והמטרה שלך היא לדקור אותו בלי שהוא ידקור אותך".
ישראלים השתתפו לראשונה בקרבות הסיוף באולימפיאדה שהתקיימה ברומא בשנת 1960, ומאז הם מככבים בשלל תחרויות בעולם. רק לפני כמה שבועות זכה יובל פריילייך הישראלי באליפות אירופה בדקר. לפי איגוד הסיוף הישראלי, בארץ פועלים למעלה מ-19 מועדוני סיוף, שפרושים מהצפון ועד באר־שבע.
שנת 1920 נחשבת לנקודת מפנה בתחום: זו הייתה הפעם הראשונה שנשים הורשו להתחרות בסייף באולימפיאדה. "לדעתי זה ספורט שמתאים גם לבנים וגם לבנות" טוענת רומנוב, "זה ענף מאוד אתגרי וצריך לדעת לעמוד בכל מיני דקירות חזקות שבאות מצד היריב. אי אפשר לבכות על כל דקירה קטנה. אם תראו את הרגליים שלי, יש לי מלא חבורות בגלל דקירות חזקות - וזה לא מפחיד או מרגש אותי".
כבר חמש שנים שרומנוב היא חלק מענף הסיוף הישראלי. בגיל שבע בלבד היא החלה את דרכה המקצועית אחרי שסבתה הבחינה בחוג המתקיים סמוך לביתה. "עסקתי בהתעמלות אמנותית מאז שהייתי קטנה וחיפשתי כל הזמן אחר ענף ספורט נוסף. סבתא שלי מצאה את ענף הסיף וחשבה שזה יכול להתאים לי", מספרת רומנוב.
היא דוגמה טובה לבת עשרה של זמננו. מצד אחד היא עוסקת בענף ספורט תחרותי, שדורש התמדה והשקעה, ובה בעת היא פעילה ברשתות החברתיות, מפיקה סרטוני יוטיוב ברוסית, משקיעה בחיי חברה וגם לוטשת עיניים לענף ספורט נוסף. משיחה איתה ניתן להסיק שהיא יודעת טוב מכולם מה היא רוצה – גם בגילה הצעיר. לטענתה, המשפט "לאהוב, להוביל ולנצח" הוא המוטו שמוביל את חייה, והיא משננת אותו על המזרן במהלך התחרויות.
"אני מתאמנת שלוש פעמים בשבוע בסיף – בימי ראשון, שלישי וחמישי בערב. אבל גם התחלתי השנה להתאמן בכדוריד פעמיים בשבוע", היא מספרת, "אני לא יכולה ללכת לטייל הרבה או להיפגש הרבה עם חברים כי יש לי את הסיף, אז אני לא תמיד הולכת לקניון ולאירועים עם חברות אבל אני משתדלת גם לא לוותר כי זה חשוב לי".
היום שלה מתחיל בשש וחצי בבוקר. כמו צעירים רבים בגילה, האתגר לצאת מהמיטה הוא מאבק יומיומי. "אבא שלי מעיר אותי כל בוקר ואני אף פעם לא רוצה לקום מהמיטה. אני הולכת לצחצח שיניים, מתלבשת, אוכלת ארוחת בוקר ולוקחת את התיק לבית־הספר. יש בקרים שאני אחראית על הכריכים שלי וגם של אחותי – אז אני מכינה אותם וממלאת לנו מים", היא משרטטת את שגרת הבוקר שלה.
"אני הולכת לבית־הספר ולומדת כשמונה שעות. בימי ראשון יש לי אימון כפול אז אני הולכת הביתה לאכול צהריים, ממשיכה ישר לאימון כדוריד ומיד אחר כך אני הולכת לאימון הסיף. אחרי אימון הסיף אני הולכת הביתה, מתקלחת, אוכלת, מבלה קצת בטלפון, מכינה שיעורים והולכת לישון. ככה נראה היום שלי", היא אומרת.
רומנוב היא "פייטרית" ופלפלית באופיה, תכונות שמתאימות לספורטאי בתחום הסיוף. "אני מאוד תחרותית ואוהבת את זה. לא מזמן עברתי תאונת דרכים ונקעתי את הקרסול. לא ויתרתי, הגעתי לאימונים עם קביים וסייפתי. השתתפתי ככה בתחרות וזכיתי במקום שני", היא מספרת.
לדבריה, "האימונים קשים מאוד ודורשים הרבה ריכוז ומאמץ. אני מתאמנת עם גדולים ממני. יש נערים ונערות בני 15־16 ואני מתאמנת יחד איתם. בתחרויות, שלא כמו באימונים, זה בנות בנפרד ובנים בנפרד. אלה החוקים. אני אוהבת מאוד את הענף. בין היתר, הסיוף עוזר לי לשחרר עצבים".
אבלין בת ה־12 היא הבת השנייה מבין חמש בנות למשפחת רומנוב. שתי אחיותיה, אחת צעירה ממנה והשנייה גדולה יותר, עוסקות בהתעמלות אמנותית וגם הן מעוטרות בהישגים מרשימים. הוריה של רומנוב מאמינים שעיסוק אינטנסיבי בספורט בריא לבנותיהן.
"כשמגדלים ילד שרוצה להגשים חלום כמו אבלין, נדרשת תמיכה גדולה מהבית. זה כולל לקחת לאימונים, לתמוך בהן ברגעי משבר ולהכין אותן מנטלית לתחרויות. יש גם את התחרויות שמתקיימות בכל רחבי הארץ בסופי השבוע. אבל כל זה משתלם כי הבנות מקבלות הכשרה נוספת מעבר לזו הניתנת בבתי־הספר. בספורט הן לומדות על ארגון וניהול זמנים וזה נהדר", אומר סרגיי רומנוב, אביה של אבלין.
חלוקת העבודה בין ההורים ברורה: אבא אחראי על הצד המנטלי ומי שאחראית על הדרבון בזמן אמת היא ליזה, אמה של אבלין. "אמא שלי יושבת ביציע וכל הזמן צועקת. בתחרות האחרונה הייתה לי יריבה ממש חזקה ונלחצתי כי היא הובילה עליי 5-0, ואז אמא שלי התחילה לעודד אותי ממש חזק מהיציע וצעקה 'יאללה אבלין, תדקרי, את יכולה'. התעצבנתי, התחלתי לדקור אותה, ובסוף ניצחתי 10-5. הצעקות של אמא מהיציע עזרו לי להרים את עצמי ולהילחם", אומרת רומנוב.
על השאלה מה תעשה כשתהיה גדולה היא משיבה: "אני רוצה להיות מאושרת, זה בטוח, וכמובן להיות ספורטאית מצטיינת".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
לפנייה לכתב/ת 
