הורים מרגיעים, ילדים אלופים
עיסוק בספורט תחרותי ברמה גבוהה, בעיקר בענפים שבהם יש ביצוע קצר אחרי תקופת אימונים ארוכה ומייסרת, מצריך יכולות מנטליות גבוהות במיוחד. כדי ליצור ילד שיעמוד בלחצים ויזכה במדליות צריך הרמוניה מושלמת בציר ילד-הורים-מאמן-פסיכולוג
בשיתוף תלמה
עיסוק בספורט תחרותי מלווה באתגרים רבים. מגיל צעיר לומדים הספורטאים, בכל הענפים, להתאמן על ההיבטים הטכניים של הענף (כיצד לבעוט, לקלוע, למסור, להטיל את היריב על גבו, לשחות ביעילות וכדומה), על ההיבטים הטקטיים של הענף (היכן לעמוד, מתי לנוע, מהי תוכנית הקרב או אסטרטגיית חלוקת הכוחות במים) וכמובן, עוברים אימונים פיזיים לפיתוח היכולות הפיזיות (מהירות, סיבולת, כוח ועוד).
ואז מגיעה התחרות. ולפתע מבינים הספורטאים (וההורים) שנכנס עוד משתנה לעניין. פתאום מגיעות תחושות שלא לומדים בשום מקום איך להתמודד איתן: הלחצים והחרדות מהציפיות הכבדות מהתחרות. "ומה יהיה עם אכשל?" תסריטים מתחילים לרוץ בראש. "ההורים יתאכזבו. הם הרי השקיעו כל כך הרבה", "המאמן יכעס עליי" ועוד תחושות שליליות.
התמודדויות אלו משפיעות באופן שונה על כל ספורטאי בהתאם לאישיותו, למידת העמידות שלו, למערכת היחסים עם ההורים והמאמן ולהכנות שעושים לפני תחרות. אבל לאספקט המנטלי יש דבר אחד שמשותף לכולם: הוא תמיד משפיע על ההישגים, לטוב או לרע.
כל ענף מציב אתגרים מנטליים ייחודיים שחייבים התייחסות של כל המערכת: צוות האימון, ההורים והספורטאים. קחו למשל את ענפי ההתעמלות, וביניהם אקרובטיקה. כל מי שעוסק בהם מכיר את הלחץ של התחרות: אתה עולה עוד רגע ואמור לבצע תרגיל שעליו התאמנת באופן אינטנסיבי במשך חודשים. הלחץ גובר, אתה מלא חששות שתעשה טעויות, הראש עמוס במחשבות שליליות, ובעיקר, תמיד, אתה ממש לא מרגיש מוכן.
הלחץ של הספורטאים, המאמנים וההורים כמעט בלתי נסבל בשניות האלו. וכל דבר מגביר אותו: אם בהכנה היום היה אלמנט שלא הצליח, אם אני יודע שהיריב שלי השיג ציון גבוה, אם זה התרגיל השני שלי היום – שמגיע אחרי תרגיל לא טוב.
חשוב לכל מתעמל לדעת כיצד הוא ממקד את עצמו ברגעים האלו בדברים הנכונים, אלה שיעזרו לו להגיע ברמת הריכוז הנכונה לביצוע עצמו. כמובן שישנה חשיבות עצומה גם להתנהלות של המאמן ברגעים האלו, ולעיתים גם להורים שביציע.
התעמלות ואקרובטיקה הם ענפי ספורט ייחודיים. הספורטאי מבצע תרגיל בנפרד מן המתחרים שלו ומקבל ציון משופטים שמנסים לאתר את הטעויות שלו. האתגר המנטלי גדול: צריך לשמור על ריכוז ולהוציא לפועל בדיוק מושלם, בנקודת זמן מסוימת, את רצף התנועות המורכבות שאותן תרגלת, מול קהל ושופטים, כשאתה יודע שכל טעות עלולה להיות ההבדל בין הצלחה גדולה לכישלון מהדהד.
מעבר לכך, העובדה שאתה נמדד לפי כמות הטעויות שעשית ולא רק על ההברקות החיוביות מעודדת חשיבה שלילית ומקשה על הריכוז בביצוע. אתגר מנטלי נוסף שעימו מתמודדים בענפים אלו הינו הפחד שמתלווה לביצוע של אלמנטים מסובכים. אתה קופץ לגבהים, והירידה לקרקע בדרך כלל מלווה באלמנטים מורכבים. האקרובט והמתעמל לא תמיד נמצאים בקשר עין עם הקרקע והסנכרון מחייב שלמות על מנת לא להתרסק.
בענפים אלו, התמיכה של ההורים צריכה להתמקד שמתן שקט נפשי למתעמל, להגביר את היכולת שלו להתרכז, להגיע משוחרר לתרגיל, נקי ממחשבות, ולבצע אותו באופן אוטומטי. חשוב שההורים לא יציקו בשאלות. תפקידם להרגיע ולתמוך.
אתגרים אלה גדולים אף יותר אם ניקח בחשבון שמדובר בענפים אשר דורשים רמה תחרותית גבוהה כבר בגילאים צעירים בהשוואה לענפים אחרים, וזאת לצד רמות מחויבות והתמדה גבוהות מהרגיל בשל השעות הארוכות של האימונים.
דוגמה נוספת לענף מעניין מנטלית הוא הטניס. אחד המאפיינים הייחודיים של טניס הוא העובדה שהמשחק אף פעם לא גמור, גם אם אתה בפיגור או ביתרון גדול, בין אם מדובר במשחקון, במערכה, או במשחק כולו. תמיד אפשר לבצע מהפך. המשמעות היא שאתה חייב לשמור על ראש נקי ורענן מבחינה מנטלית בכל רגע נתון, בין אם נראה שכבר אין לך סיכוי ובין אם נראה לך שכבר ניצחת במשחק. אתגר מנטלי נוסף הוא העובדה שאתה נמצא לבדך על המגרש, אין פסקי זמן עם המאמן, וגם התקשורת איתו מוגבלת לפי החוקים. העובדה שאתה לבדך גורמת להרבה תופעות של כעס עצמי, תסכול ועצבים שהשחקן נוטה להרגיש, ולעיתים להוציא אותם על עצמו באופן גלוי או סמוי.
במהלך המשחק, על הטניסאי לשאוף להיות ברמת ריכוז גבוהה, פתוח ללמידה ותגובה מהירה לשינויים (טקטיים ומנטליים) שהיריב מבצע תוך כדי משחק, להציג גמישות מנטלית מחד, ומנגד יציבות רגשית, לאורך המשחק.
חשיבות הדיאלוג הפנימי של השחקן תוך כדי משחק היא מכריעה. חשוב מאוד לא להיכנס לחגיגות, ומצד שני גם לא לדכדוך. לשמור על יציבות רגשית ומחשבתית לאורך זמן על מנת ליצור מומנטום חיובי ארוך טווח.
גם כאן, תפקיד ההורים הוא לסייע לילדים להבין את ה"מסע" שבו הם נמצאים. תפקידם לעזור לילד לראות את תהליך האימון כדרך ארוכת טווח, כשהתחרות היא רק אבן אחת בתוך המסע הארוך. הורים שמצליחים לסייע לילדים לאמץ חשיבה לטווח ארוך והנאה מעצם האימון והתחרות משפרים באופן משמעותי את יכולות ההתמודדות של הילד שלהם.
הורים שיושבים ביציע, כוססים ציפורניים בעצבנות, משדרים לחץ וחרדה, צועקים לילד הערות מקצועיות – גורמים לאפקט ההפוך. הם מגבירים את הלחץ והציפיות מהילדים וכדור השלג השלילי הוא בלתי נמנע. לכן, גם אם אתם מתוחים, תשתדלו לשדר רוגע ותנתבו את האנרגיה לעידוד ותמיכה בלתי פוסקים.
בעשורים האחרונים חלה התקדמות עצומה בפתיחות האוכלוסייה לקבלת טיפול וסיוע רגשי. אם בעבר, קבלת טיפול פסיכולוגי נחשבת כמביכה, היום הנושא נמצא במקום לגיטימי ואף מומלץ. בבתי־הספר נפגוש פסיכולוגיים חינוכיים ובארגונים עסקיים נמצא פסיכולוגים ארגוניים ויועצים ארגוניים שמסייעים רבות להנהלות ולעובדים. גם הורים ומועדוני ספורט רבים החליטו להיעזר בפסיכולוגים ייעודיים לנושא, שמסייעים באופן אקטיבי לפירוק המתחים, תמיכה והקניית מיומנויות לכל המעטפת המקצועית להתמודדות עם הלחצים והעומס הרגשי.
ספורט תחרותי, אם כן, מאיץ תהליכים רגשיים ומביא את העוסקים בו לקצה הרגשי והפיזי. ספורטאי שמעצב מגיל צעיר את יכולותיו להתמודד מנטלית עם האתגרים משפר באופן ממשי את הפוטנציאל לגעת במדליה.
רענן דגן הוא פסיכולוג ספורט, ממקימי "מנטל ג'אמפ", המרכז לייעוץ מנטלי בספורט
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
לפנייה לכתב/ת 
