אב בחופשת לידה: "הדבר הכי ממלא ומתיש שעברתי בחיים"
צח סימון החליט שהוא לא מפספס את החודשים הראשונים של בתו בעולם, והודיע בעבודה שהוא יוצא לחופשת לידה. "כשהיא בוכה אני מרגיש שאמבולנס בא לכיווני וצוות שצורח לי 'זוז', ואני תקוע בפקק ולא יכול לפנות לו דרך, אז אני צריך לספוג את כל הדבר הזה". טור אישי
"מזל טוב, אתה אבא", האחות אמרה לי ומסרה אליי יצור קטן, עטוף כולו בשמיכות בית החולים. החזקתי את הפלא הזה בידיים והרגשתי איך העיניים שלי נמסות והלב שלי מתרחב ומוסיף אליו חלק שמעולם לא ידעתי שחסר לי, עד שפגשתי את הקטנה הזו, שכל מה שהיא רוצה כרגע זה לעשות קקי, לאכול ציצי ולישון.
החלטתי שאני לא מפספס את החודשים הראשונים שלה בעולם, והודעתי בעבודה שאני יוצא לחופשת לידה. מלבד העובדה שרציתי להיות אבא פעיל, משהו במילה "חופשת" קרץ לי והייתי בטוח שזה כמו חופש גדול, רק להורים, אבל לא ידעתי כמה המרחק בין החלום לבין המציאות היה רחוק.
לקרוא לתקופה הזו חופשת לידה זה כמו לקרוא לטיולית של הצבא אוטובוס מפנק, כמו מלון שבתמונות הוא נראה מדהים ואתה מגיע ומגלה שבבריכה יש יותר כלור מאנשים והחדרים מעוצבים בסגנון כלא מעשיהו, עם שתי מיטות שחוברו לאחת ושטיח מקיר לקיר ספוג עשן סיגריות. זה כמו להזמין בגד במידה לארג' ב"עלי אקספרס" ולקבל XXXS.
צריך לקרוא לחופשת לידה "תקופת הורות", "עבודת לידה", "זמן אב", "זמן אם", הכל - רק לא חופשת לידה. ובתוך כל חוסר שעות שינה הזה אני נשאל יותר מפעם אחת - "נו, אז איך זה להיות אבא?"
זה כל כך הרבה דברים שאני לא יכול לכנס לתוך מילה אחת. מדובר בדבר הכי ממלא ומתיש שעברתי בחיים. התקופה הזאת מלמדת אותי כל כך הרבה, לוקחת אותי למסעות עמוק עמוק בתוך הנפש שלי. זו סדנה להתמודדות עם כעסים - להבין שלפעמים כל מה שצריך זה לשחרר ולהפסיק לנסות להרגיע אותה, עד שאתה בעצמך לא תירגע.
קראו עוד:
ההייטקיסט שיצא לחופשת לידה פעמיים
"חזרתי מחופשת לידה והחלטתי להתפטר"
"הקושי הכי גדול בחופשת לידה הוא הרגע שהיא מסתיימת"
כי כשאתה עייף ומתוסכל אתה מתעקש סתם, מנסה סתם, ולא מבין שזה פשוט לא עובד. כל מה שצריך זה לתת חום ואהבה, לא רק לנסות כל מיני דרכים יצירתיות להרדים או לדחוף מוצץ כדי להשתיק את הסיפור הזה. צריך לנשום עמוק ולהתחיל. צריך לחבק וללטף ולעבוד חזק חזק על הרגש. עברנו המון עם הלידה, אנחנו עוברים עוד יותר עם החיים שמשתנים מול עיננו, ושינויים הם לא דבר קל.
תמיד יש משהו שצריך לעשות
מה השינוי? זה לעבור מ-12 שעות שינה לבקושי שעתיים. לעבור ממרתון סדרות למקסימום חמש דקות של בהייה ואז יש משהו שצריך לעשות, תמיד יש משהו שצריך לעשות. צריך לעשות כביסה, לנקות את הבית, להביא לה מים כי הנקה זה מצמיא אבל עם קש ואיפה הקש ראבק, איפה הקש? ו"תרים אותה לגרפס, אני עייפה גמורה".
ואז היא נרדמת ואתה יוצא לכוס יין במרפסת, אבל צועקים לך שיש מפל של חלב אז תביא את הכוס טיפטופים וגם תחליף לה כי היא עשתה קקי. אתה מחליף ומגלה שאין כלום, רק כדי שהיא תעשה בטיטול החדש, ובדיוק באותו רגע משחת החתלה נגמרה אז תסע לסופר, ובתוך כל זה תחייך כי ילדים זה שמחה. ותהיה רגוע, ותגיד שאתה המאושר באדם ותודה על מה שיש לך.
מכה בזרת
לפעמים אני קצת מאבד את זה, וברגעים כאלו יוצא החוצה לפרוק את ההרגשה באימון ספורט או בסיבוב עם עצמי. ואז אני חוזר שליו יותר, שלם יותר וטוב הרבה יותר. כי ילד שבוכה זה קצת כמו מכה בזרת, אין את מי להאשים, אבל זה לא אומר שלא נתעצבן.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
כשהיא בוכה אני מרגיש שמגה אמבולנס בא עכשיו לכיווני עם אורות מהבהבים וסירנות, וצוות שצורח לי "זוז", ואני תקוע בפקק ולא יכול לפנות לו דרך, אז אני צריך לספוג את כל הדבר הזה, לחייך ולהגיד לו - "בוא אמבולנס יקר ואהוב. אולי אתה רוצה שאעשה לך נמר על העץ שתירגע?"
אז אני קורא ספרים, רואה יוטיובים, מטייל בגוגלים ומבין שבסוף הפתרון נמצא כאן. הוא לא בין הדפים אלא אצלי בתוך הלב. להכיל, זה מה שהורה צריך ללמוד.
צריך לצאת לרגע מהתמונה הקטנה ולהביט על התמונה הכוללת, כי כשמסתכלים קרוב מדי לא רואים כלום. תצא לרגע מהבכי ותחשוב על חיים שלמים. על החיוך הראשון שמחכה לך, על ה"אני אוהבת אותך" שבדרך, על צעד ראשון, צחוק מתגלגל, טיולים ופעם ראשונה לראות את מלך האריות ביחד.
רק אז תבין שכל מה שהיא צריכה כשהיא בוכה, זה אותך. או ציצי. איזה מלך הציצי הזה, אין משבר שהוא לא פותר.
לפנייה לכתב/ת 
