ההורים בטראומה: האם גם לילדינו עשו משהו?
"אלה היו שנים של אי שקט תמידי. הלב אמר 'לא', מקום העבודה אמר 'כן', ומי שיותר חזק - ניצח, קדימה לפעוטון. היה כמובן גם מנגנון ההכחשה, שהייתי חייבת להפעיל לפרקים כדי לשרוד, שאמר לי: 'מספיק להיות היסטרית, הכול בסדר'". אסנת גרתי, אמא ופסיכולוגית קלינית
זאת לא כתבה על גננות ומטפלות, אלא עלינו ההורים. ברור וידוע שלא כל המטפלות הן מפלצות, אבל בליבנו ההורים שוכנת זה מכבר מפלצת מבעיתה של חוסר אמון, חשדנות ואשמה.
אנחנו ההורים בטראומה, וליבנו שותת דם. ישנם כמה מעגלים לטראומה הזאת. הטראומה הכי עוצמתית וכואבת היא של מי שילדיהם נפגעו.
המעגל הבא הוא ההורים ששולחים את הפעוטות שלהם כל בוקר לגן בלב כבד. מתלבטים אם להתקין מצלמות, מתחבאים ומציצים. מחפשים סימנים. ויש את המעגל השלישי - הורים שילדיהם גדלו זה מכבר, ואירועי ההתעללות מעלים אצלם שדים מהעבר. חרטות. מחשבות. אשמה.
טוב להם במשפחתון?
אציין כאן שילדיי מעולם לא אהבו את המטפלות שלהם כתינוקות, ותמיד בכו בכי תמרורים בפרידות, גם כשהיו כבר אמורים להסתגל. לא עבר כמעט יום שלא חשבתי לעצמי - האם טוב להם שם? האם הם מקבלים את כל מה שהם צריכים פיזית ורגשית? וברגעים יותר קיצוניים במחשבות שלי - האם עושים להם משהו לא טוב במשפחתון, או אצל המטפלת?
גם אני התלבטתי אם לשים מצלמות, ולא פעם ניסיתי להציץ פנימה, מתחבאת בכל מיני פינות. תמיד התקשיתי לעכל את השיטות שהמטפלות הסבירו לי שהן בלתי נמנעות כשהילד לא עם אמו - להרגיל את התינוק להירדם לבד כשהוא בוכה את עצמו לדעת, ולא לגשת אליו דקות ארוכות.
קראו עוד:
חוקרים חושפים: "כך לוקחים עדות מילדים שחוו פגיעה קשה"
"ההתעללות בגני ילדים היא טרור לכל דבר"
התעללות בילדים: סימני האזהרה שמעלים חשד
"אין ברירה", הסבירו לי המטפלות המנוסות. "הוא לא יכול להמשיך להירדם כאן על הידיים, כאן זה לא הבית. אם לא נלמד אותו, הוא לא ידע אף פעם להירדם לבד". אולי זה אולד פשן, אבל בן זוגי ואני מאלה שמאמינים שזה בסדר להרדים על הידיים, אם זה מה שהילד צריך. כשיהיה בשל לכך, ילמד גם להירדם לבד.
אספר גם על הדמעות של ילדי ושלי בפרידות, ועל השאיבה המתסכלת בחדר שהקצו לי לשם כך בעבודה שהיה בלי מנעול, כשאני יושבת צמוד לדלת והיא כל רגע נפתחת. ועל הגעגועים. והדמעות. והאשמה.
האם מצלמות בגן עשויות לעזור? צפו בדיון באולפן:
מנגנון ההכחשה
במדינת ישראל אורכה של חופשת הלידה הוא כשלושה חודשים בלבד, נתון לא מתקבל על הדעת, שמשפיע על הרבה מהבחירות שאנחנו עושים כהורים. נתון שללא ספק לא תורם לרוגע שלנו כמשפחות ישראליות צעירות שבונות להן חיים.
אחרי שהארכתי את חופשת הלידה, ושוב הארכתי (בפעם השנייה זה כלל בכי ותחנונים, ומנהלת שלמזלי זכרה היטב מה זה להיות אם צעירה לתינוק רך), נאלצתי כמו הרבה אימהות לחזור לעבודה.
כל כך קשה לגדל תינוקות במדינה שלא מאפשרת לאמהות להישאר בבית שנה או יותר - אם הן בוחרות, ולהיות עם התינוק שלהן, בלי למסור אותו בדמעות, לאחרים. אז מסרתי אותו לזרועותיהן של מטפלות, כאלה, ואחרות, ותמיד ליבי היה כבד.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
קינאתי בחברות שהרגישו שהמטפלת שלהם מושלמת ונפלאה. בן זוגי ואני תמיד הרגשנו שאנחנו רואים יותר מדי: את החסרונות, את המגבלות. הרגשנו שאנחנו לא מצליחים לספר לעצמנו שזה נהדר להיות כל כך הרבה שעות מחוץ לבית.
היה כמובן גם מנגנון ההכחשה שהייתי חייבת להפעיל לפרקים כדי לשרוד, ושאמר לי: מספיק להיות היסטרית. ברור שהכול בסדר. כל האמהות מרגישות ככה. הרי ראית איך הוא חייך למטפלת כשהגעת לאסוף אותו, ואיזה מוזיקה כיפית ואווירה נעימה יש שם. בסך הכל טוב לו, ועוד כהנה וכהנה.
שנים של אי שקט תמידי
היו גם מטפלות ומשפחתונים שהערכתי וחיבבתי, אבל תמיד היה משהו שהצליח לערער את הביטחון שלי ואת מנגנוני ההגנה שבניתי בעמל רב.
כעס של המטפלת על ילד אחר שבכה ובכה, בזמן שהייתי בגן (לילד שלי הן בטוח לא מתייחסות ככה. הוא לא כזה נודניק), תחושת בטן לא טובה (אם תקשיבי לתחושות הבטן כל הזמן, לא תהיה לך קריירה ולא יהיו לך חיים), סיוטים או פחדים של הפעוט שלי בלילה, מהם הוא מתעורר צורח ושטוף זיעה (זה משהו התפתחותי. כל התינוקות סובלים בתקופות מסויימות מסיוטים. זה לא קשור לגן).
אלה היו שנים של אי שקט תמידי, ואני מחשיבה את עצמי לאם סטנדרטית למדי, ולא היסטרית באופן יוצא דופן. הלב שלי אמר לי "לא", מקום העבודה שלי אמר לי "כן" ומי שיותר חזק - ניצח. קדימה לפעוטון. אודה שגם הייתי זקוקה לזמנים מחוץ לבית, שנתנו לי מנוחה משגרת האמהות, ועם הזמן המחשבות על התינוק שלי שמעורסל בידיים זרות, טבעו בים של פגישות תובעניות בעבודה.
משלימים עם כל מיני התנהגויות
הכתבה הזאת היא לא על המטפלות. אני מכירה אישית כמה מטפלות ממש אמינות ומקסימות. הכתבה הזאת היא עלינו ההורים שנדרשים במהלך השנים לעשות דברים שאנחנו לא שלמים איתם, אבל מבינים שאין ברירה, כי ככה זה.
עלינו ההורים שמשלימים עם כל מיני התנהגויות של המטפלות, שהן לא התעללות, אבל שגורמות לנו כאב בטן (מטפלת קשוחה מדי, צורת הרדמה שלא מקובלת עלינו) ומפחדים לומר את דעתנו חזק מדי.
מפתחים תלות במטפלת או בגן, כדי לקיים שגרת חיים סבירה, ומשכנעים את עצמינו שזה לא יכול להיות מושלם. עלינו ההורים שמקבלים מסרים חברתיים שצריך לשחרר, ואי אפשר להיות כל כך חרדתיים, ולא בריא שלא נפתח חיים מקצועיים או חיים בכלל.
עלינו ההורים, שתוהים בדיעבד כשילדינו כבר בוגרים יותר, אם גם הילד שלנו עבר דברים לא טובים, אפילו "קטנים", כמו חוסר סבלנות, העלבות, התעלמות, כפיה לעשות דברים שאינו רוצה כמו לישון כשהוא לא עייף, לאכול כשהוא לא רעב, או להפסיק לבכות כי זה מלחיץ את הגננת וכי הוא היה כבר אמור להסתגל.
עלינו ההורים שאומרים על הילד שלנו: "אבל בסך הכול הוא יצא בסדר", אבל נתקפים לרגעים בתחושה לא טובה, שהתינוק חסר האונים הזה שהשארנו שם היה נתון באופן מלא לחסדיהן של המטפלות.
המטפלות אינן מפלצות, ברור שלא. יש בינהן קשובות, נהדרות ומכילות. אבל בתוכנו ההורים כבר שוכנת מפלצת של דמעות, וכאב, ורצון לתקן, ולדבר בשמם את כל מה שלא יכלו לספר לנו אז על החוןיה בגן, גם אם אלה רק דברים "קטנים".
היום, כשהם גדולים יותר, אני עושה הכל כדי ללמד אותם שמגיע להם יחס טוב, שיש להם למי לספר ועם מי לדבר על החויות שלהם מחוץ לבית, ושקולם צריך להישמע.
אסנת גרתי היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת "מרכז גרתי" לטיפול רגשי בילדים ונוער ברעננה
לפנייה לכתב/ת 
