"אני רוצה לשמוע את 'התקווה' על הפודיום באולימפיאדה"
היא נולדה עם שיתוק מוחין והגיעה לבריכת השחייה בגיל שמונה חודשים כחלק מהשיקום. מאז, מיה פרי (14) לא מפסיקה לשחות, לנצח, ולהאמין. מאמניה מספרים שיש שחיינים מוכשרים יותר, אבל לאף אחד אין כזה כוח רצון ולמעטים יש משפחה כה תומכת. פרויקט "בוקר טוב יותר" בשיתוף "ידיעות אחרונות", ynet ותלמה מציג את הנערה שחותרת להצליח בגדול
בשיתוף תלמה
אם תראו איך היא שוחה במים, לא תאמינו עם מה היא מתמודדת מחוץ להם. מיה פרי (14) נולדה עם שיתוק מוחין – הפרעה בהתפתחות אזורי המערכת המוטורית הרצונית במוח, שגורמת לליקוי בתפקודים המוטוריים ומלווה בדרך כלל בשיתוק הגפיים ופגיעות אחרות. בגיל שמונה חודשים היא החלה בתהליך שיקומי בהידרותרפיה (טיפול שנעשה במים) וכבר אז התאהבה בשחייה ובספורט. כיום היא נחשבת למי שתייצג ביום מן הימים את ישראל באולימפיאדה.
הילדים שלכם אלופים? ברור! - ספרו לנו במה ותנו טיפ ואולי תזכו בפרסים
כשהגענו למרכז השיקום והספורט איל"ן שבחיפה, תפסנו אותה בדיוק בזמן אימון. אחרי שצפינו בשחייתה המרשימה, התפנינו לדבר. "אני קמה כל יום בשש וחצי בבוקר", מספרת מיה, שגרה בזיכרון יעקב. "אני מתארגנת, אוכלת יוגורט והולכת לבית־הספר. אני חוזרת הביתה בשתיים וחצי והולכת לאימון של שעה ורבע בחדר הכושר, ואחר כך לאימון של שעתיים במים. אני מתאמנת ארבע פעמים בשבוע ואני מאוד אוהבת את זה. אני נהנית מהשגרה הזו. סדר היום שלי מאוד חשוב. אני ישנה שבע שעות בלילה. אם לא אשן מספיק יהיה לי קשה מאוד בלימודים ואחר כך באימונים. גם הנושא של התזונה מאוד חשוב. אני יכולה לאכול הכל, אבל במידה, ובאופן כללי התזונה שלי בריאה. אני לא אוכלת דברים לא בריאים".
בשנת 2018 היא זכתה בתואר השחיינית הצעירה המצטיינת של הוועד הפראלימפי הישראלי. ב-2019 היא כבר זכתה בגביע שחיינית השנה. "זה היה מאוד חשוב לי", מספרת מיה, "רציתי להשיג תוצאות טובות בכל התחרויות. זה מאוד חשוב למאמן שנזכה במקום הראשון וחשוב לי שהוא יהיה גאה בי".
לצידה של מיה יושבת ומביטה עליה בעיניים מעריצות ונרגשות האמא, טל. "מגיל צעיר היה לה טוב במים, היה שם חיבור מוצלח מההתחלה", היא מספרת. "בסביבות גיל שבע התחילו לרמוז לי שהדרך שלה היא לכיוון השחייה התחרותית. היא התחילה ללמוד לשחות בתור ילדה שמתמודדת עם שיתוק מוחין, וזה לא מובן מאליו".
מיה מוסיפה: "בבריכה אני כמו כל אחד אחר. התחלתי לשחות בגיל שמונה חודשים, זה היה תהליך שיקומי, אבל מההתחלה התאהבתי בזה. מאוד מהנה אותי לעשות ספורט וזה גם חשוב מבחינה בריאותית. בגיל 11 הבנתי שזה לא רק תחביב. אחרי אולימפיאדת ריו התחלתי להתאמן באיל"ן חיפה. ספורט נותן המון שמחה. אתה גם יכול להכיר דרכו חברים חדשים. זה פשוט כיף. אם לא הייתי שחיינית אני חושבת שהייתי מתאמנת בכדורסל כיסאות גלגלים. אני מאוד אוהבת כדורסל".
ואיך משלבים חי חברה? "זה די קשה לפעמים", היא מודה, "אני יוצאת השנה לקורס מדריכים בתנועת הנוער שבה אני חברה. לפעמים אין לי הרבה זמן להיפגש עם חברות. את שיעורי הבית אני עושה בערב. אבל אם אתה אוהב את זה, אתה יכול להצליח לשלב הכל".
איך מתמודדים עם כל הלחץ והציפיות הגבוהות? "זה מאוד קשה לפעמים, ההתרגשות הזו", מספרת מיה, "אבל צריך לדעת לייעל את הלחץ לדברים טובים ולהיות מפוקס. בימים של תחרות אני לרוב בבית, קמה בערך בתשע בבוקר, לא הולכת לבית־הספר, אוכלת ארוחת בוקר ומתארגנת. אני יוצאת מהבית וכשאני מגיעה לבריכה אני נכנסת לעשות חימום עד שהתחרות תתחיל. הרגעים שלפני מרגשים. כשמפסידים זה קשה. לפעמים אני גם בוכה. התחרות שבה זכיתי בתואר שחיינית השנה הייתה מאוד חשובה לי. רציתי להגיע לשיאים חדשים וטובים".
אחד ממאמני השחייה של מיה, יעקב בלינסון, מצטרף לשיחה. "גיליתי אותה לפני שנתיים וחצי בתחרות שהיא השתתפה בה", הוא מספר, "ראיתי איך היא שוחה והצעתי לה לבוא בימי שבת להתאמן אצלנו, עם כל הקבוצה. אחד הדברים החשובים במיה זו המוטיבציה שלה. אבא ואמא שלה הסכימו להביא אותה לכאן, אבל המנוע – זו מיה. היו ילדים יותר כישרוניים ממנה, אבל היא מפעילה את עצמה ויודעת בדיוק מה היא רוצה וזה מה שעושה את ההבדל בין ילד שסתם שוחה לילד שהופך לספורטאי. אני מקווה מאוד שהמנוע הזה יעבוד ויהיה בו מספיק שמן. וגם להורים שלה, שמסיעים אותה כל שבת בבוקר, צריך לפרגן. כל המשפחה התגייסה למען הצלחתה. אבל אם היא לא הייתה לוחצת עליהם ורוצה להגיע לכאן, זה לא היה קורה. באמת כל הכבוד. שרק תמשיך להיות כזו".
"בלי התמדה, שום דבר לא יקרה", מסכימה מיה. "אתה צריך להאמין בעצמך ולהתמיד, וגם, בעיקר, שתהיה לך משפחה תומכת ועוזרת".
ומה צריכים לדעת ההורים של ספורטאי בכזה קנה מידה? "זה דורש המון התגייסות, להביא אותה ולהחזיר אותה, להיות כל הזמן זמינים ולהגיע מרחוק. אנחנו גרים בזיכרון, מתאמנים בקריית־חיים ולפעמים יש אימונים ביום שבת בשש בבוקר. אנחנו נעזרים המון בסבא שלנו. כל המשפחה מגויסת לזה", מספרת האמא טלי, "זו הקרבה מאוד גדולה מבחינת המשפחה אבל בלי הורים שתומכים זה פשוט בלתי אפשרי. והכי חשוב זה הנחישות וההתמדה של הילד.
"יש לזה תוצאות נפלאות. מיה לא הלכה עד גיל ארבע והיא הולכת היום כי היא עבדה מאוד קשה במהלך השנים. לכל ילד מגיעה הזכות שמישהו יאמין בו, יטפל בו כראוי וכך הוא יוכל להגיע למקומות מאוד רחוקים. מיה היא ילדה שמציבה מטרות ומגיעה אליהן. היא תלמידה מצטיינת, מגיעה להישגים יפים בשחייה. זה עניין של אופי. כל מה שהיא תחליט לעשות בחיים – היא תעשה אותו הכי טוב שאפשר. היא עוד תביא את ישראל להישגים מאוד גבוהים. אני יודעת שהחלום של מיה זה לייצג את המדינה באולימפיאדה ואנחנו נעשה הכל כדי שזה יקרה".
"לשם אני באמת רוצה להגיע", מסכמת מיה, "לייצג את ישראל בכבוד ולשמוע את 'התקווה' על הפודיום".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
לפנייה לכתב/ת 
