"להרדים תינוקת זה כמו מסע של 20 קילומטר"
צח סימון ניסה להרדים את בתו, והבין שזו משימה כמעט בלתי אפשרית: "אני מחבק אותה והיא מנסה לקפוץ לי מהידיים, מכניס אותה למנשא והיא נותנת לי אגרופים, מניח אותה במיטה והיא משתוללת כמו דג שקפץ על סירה"
לא יכולתי לדמיין שאני הולך לקראת אחד הלילות הקשים ביותר בחיי, לקראת מלחמת מוחות וקרב התשה, שגרם לי להבין חזק בתוך הלב כמה עוצמה יש במילה הזו - אמא.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
סשן הרדמה קשוח זה כמו מסע של 20 קילומטר עם 80 קילו על הגב, כשחם ולח אבל אתה עם חרמונית, חולצה טרמית וגעטקס ושומע באוזניות "אתה חייב למות עליי" של להקת חמסה בריפיט.
מישהו מדגדג לך את הרגל ושם לך אצבע מול העיינים, ואומר - "אני לא נוגע בך, אל תיגע בי", וגם עוקץ אותך יתוש בין האצבעות ואתה לא יכול לגרד.
אתה יכול לחשוב ערב אחד שפיצחת את האטום וגילית את השיטה להרדמות, והנה נפתח בפנייך אופק לקריירה חדשה שלא חשבת עליה - "ייעוץ שינה לתינוקות".
קראו עוד:
אב בחופשת לידה: "הדבר הכי ממלא ומתיש שעברתי"
איך הצלחתי לצאת לחופש אמיתי עם ילדיי
אבל אז ערב אחרי כל מה שעבד לך, לא עובד, והבכי מתגבר, אבל אתה גבר-גבר, לא תגיד שאתה נשבר אז ממשיך לנסות להרדים אבל הבכי הוא כל כך חזק עד שהדלת נפתחת ויו"ר המועצה לשלום הילד נכנסת ושואלת - "מה קרה? אתה מסתדר?"
אני מביט בה ואומר "הכול טוב אני שולט במצב", אבל בלב מתחנן שהיא תחליף אותי. אני מרגיש כמו חייל במסע אלונקות שצועק חילוף אבל איש לא שומע.
אולי זה בגלל החושך, אולי כי גם היא עייפה אבל היא באמת סוגרת את הדלת ומשאירה אותי שוב לבד בחדר עם הקטנה שעושה רעשים עם רוק, ואני מתחיל לחשוב שאולי זה בכלל שיניים, ומה זה אומר? מה עושים עם הידיעה הזו שזה שיניים?
כל הזמן אמרו לי "חכה, חכה, יבואו שיניים. שיבואו שיניים אתה עוד תתגעגע לימים של הגזים. שיניים זה השטן", ואני מנסה את כל התנוחות האפשריות להרגיע אותה אבל כלום לא עובד.
אני מחבק אותה והיא מנסה לקפוץ לי מהידיים, מכניס אותה למנשא והיא בועטת ונותנת לי אגרופים. מניח אותה במיטה והיא משתוללת כמו דג שקפץ על סיפון של סירה.
אולי נמר על העץ? אבל היא מרימה את הראש ומשחררת צרחה שגורמת לכלב לברוח מהחדר ואמא שלה שמחוברת אליה בחבל טבור רגשי פותחת את הדלת בסערה ואומרת - "תביא אותה. היא צריכה את אמא שלה".
ואז היא נכנסת, עם כל הרוך האימהי הזה שלה, מלטפת ועוטפת, מנשקת ולוחשת מילות אהבה, והילדה מתמסרת אליה וגם הילד שבי פתאום נזכר מה זה הכוח המטורף הזה שיש לאמא.
לפה הזה שיודע להגיד את המילים הכי מדויקות שהן כמו לחשי קסם על הלב. לידיים האלו שיודעות ללטף ולצייר אהבה על הגוף.
לחיבוק האימהי הזה שהוא צבא שלם ששומר עלייך. לנשיקות שהן כמו התרופה הכי טובה לכאב. לנתינה ללא גבולות, למוכנות שלה לתת את עצמה ומעצמה כדי שלילדה שלה יהיה יותר טוב.
ואז אני מבין, שכל מי שאנחנו וכל מה שאנחנו חולמים להיות, הוא בזכות אישה אחת - אמא שלנו.
לפנייה לכתב/ת 
