שיר מלחמה
לשיר ישראלי (14) יש חגורה שחורה בקראטה, היא זוכה במדליות בתחרויות בארץ ובחו"ל וחולמת על השתתפות באולימפיאדת פריז ב־2024. פרויקט "בוקר טוב יותר" בשיתוף "ידיעות אחרונות", ynet ותלמה יצא לגלות מה הם חומרי הגלם שמהם היא מורכבת ומצא מאמן מסור ואמא שגם נדבקה בחיידק וגם לה יש חגורה שחורה
בשיתוף תלמה
החופש הגדול לא היה זמן של מנוחה אצל שיר ישראלי (14) מאשקלון. הנערה, שזכתה בנובמבר במקום השלישי באליפות ישראל, הקדישה את הקיץ לאימוני קראטה. החלום שלה: השתתפות באולימפיאדת 2024 בפריז.
אל תתנו לשאיפות של שיר לבלבל אתכם. היא גם ידעה אי אלו כישלונות בדרך. אבל הם רק חיזקו אותה והפכו אותה לדבריה לספורטאית טובה יותר. "בתחרות הראשונה שבה השתתפתי זכיתי במקום הראשון ולתחרויות הבאות הגעתי עם יותר מדי ביטחון", היא משחזרת, "חשבתי שאקרע את הזירה, אבל לא היה לי ניסיון והפסדתי. היה לי מאוד קשה להפסיד בהתחלה. היום אני מקבלת הפסדים יותר טוב. אני לוחצת יד אחרי התחרות, מקבלת את ההפסד בהבנה, ממשיכה להתאמן ולהביא תוצאות טובות יותר".
האהבה של שיר לקראטה התחילה בגיל שבע לגמרי במקרה. "בהתחלה הייתי בחוג ריקוד ואמרתי לאמא שבא לי חוג אחר", היא מספרת. "הלכתי למתנ"ס ובחרתי בקראטה באופן אקראי. לא ידעתי על התחום הזה כלום לפני כן. באתי לשיעור ניסיון והיה חיבור מיידי. הלכתי למאמן וביקשתי שישכנע את אמא שלי להשאיר אותי באימונים".
לזירת התחרויות המקצועיות היא נכנסה לפני חמש שנים, בגיל תשע, ומאז שום דבר לא עוצר אותה. היא משתתפת בממוצע בשתי תחרויות בשנה. "באליפות אירופה האחרונה באוסטרבה זכיתי במקום השלישי. באליפות אירופה הקודמת לא זכיתי במדליה והמורל שלי התדרדר. אבל המשפחה והמורים הרימו אותי", היא אומרת.
באולימפיאדת טוקיו, בשנה הבאה, הקראטה יהפוך בפעם הראשונה לענף מין המניין. זה אומר שהספורט הזה ימשוך בקרוב הרבה יותר מתאמנים, והתחרות תהיה קשה. את שיר פגשנו באשקלון, באימון של הקבוצה שלה, איסקה סאות', השייכת לאחד הסניפים המובילים של ארגון הקראטה היפני. היא אחת הבנות הבודדות בנבחרת. "קורה שבנים מסתכלים עליי ולא מבינים מה לי ולקראטה ואיך יש לי חגורה שחורה. מי שכבר מכיר אותי יודע שאני לא נמצאת בחוג, אלא באימון. לצערי, היו ביקורות שליליות ומזלזלות והיה לי קשה לקבל את זה. היום אני מתעלמת, זה דווקא מדרבן אותי להראות להם אחרת".
מתי הבנת שהקראטה הוא לא תחביב?
"כשהתחלתי לראות חגורות שחורות באימונים. המתאמנים עם החגורה השחורה היו מודל לחיקוי בשבילי ואמרתי שאני רוצה להיות כמותם. הייתה לי מטרה ברורה להגיע לחגורה שחורה. היום המטרה שלי היא ליהנות. חגורה בשבילי היא רק משהו שמחזיק את המכנסיים".
"שיר הגיעה אליי לפני שבע שנים במסגרת אימוני שגרה בתוך אחד המתנ"סים באשקלון", מספר המאמן שלה, סנסאי מיכאל וילצ'יק, שעובד עם בני הנוער בהתנדבות. "תוך כדי אימונים, היכולות המקצועיות שלה והשאיפה שלה להתקדם בענף משכו את עיניי. פניתי להורים וביקשתי שיעשירו אותה באימונים. מאז היא התפתחה מבחינה מקצועית בצורה מטאורית. זה מתבטא ביכולת הטכנית, בהבנת התנועה, בידע שצברה בתקופה כה קצרה ובצימאון לידע נוסף. אין ספק שיש לנו ילדה עם פוטנציאל גדול ורצון עצום".
עוד דמות שמובילה את שיר להצלחה זו אמה, סיגלית, מורה לתנ"ך שנדבקה בעצמה בחיידק הקראטה בעקבות בתה. גם לסיגלית יש חגורה שחורה, כמו לשיר, והשתיים משמשות גם כשופטות בתחרויות קראטה ברחבי הארץ.
"כששיר אמרה לי שהיא רוצה ללכת ללמוד קראטה לא הייתי בעד. חשבתי שזה תחום גברי שלא מתאים לבנות. היום אני יודעת שזה בול בשבילה", היא אומרת בעיניים נוצצות, וממשיכה לספר על הערך המוסף של הקראטה בחיי המשפחה, "הקראטה מקיף אותנו בכל רגע ונמצא איתנו בכל צעד, מהרגע שאנחנו קמים בבוקר ועד שהולכים לאימון. הקראטה הוא כבר מזמן לא חוג, אלא דרך חיים. זה עוטף את כל בני המשפחה. כולנו נערכים לתת לשיר את האפשרות להתקדם ולהגיע ליכולות הגבוהות ביותר. הקראטה גם מלמד אותה להתמודד עם כישלונות בחיים ולעבוד בשיתופיות".
מדובר כמובן בהיערכות תפעולית שמצריכה משאבים וזמן. "אנחנו מסיעים אותה לאימונים ומלווים אותה לאימונים ולתחרויות בחו"ל. אם הייתה לנו אפשרות היינו נוסעים יותר לתחרויות בחו"ל, כי מתחרות לתחרות התלמידים משתפרים ומשפרים את היכולות שלהם", היא מסבירה.
סיגלית מדגישה שהיא לא מהורים הדוחפים. "אני מאמינה שצריך לזרום עם הילד ולאפשר לו לעשות מה שהוא יכול לפי היכולות והרצונות שלו. יש תקופות שכיף יותר להתאמן, ויש תקופות שיש קצת ירידה. אני מאמינה שלא צריך לדחוק במתאמן, אלא לאפשר לו לזרום. אני סומכת על שיר שתמצא את הדרך הנכונה ותהנה. חשוב לי שהיא תהנה, שתגיע למימוש עצמי ותהיה מרוצה", היא אומרת.
כמו כל ספורטאי, גם לשיר יש שגרת יום עמוסה שכוללת אימונים בני שעה וחצי עד שעתיים וחצי בין ארבע לחמש פעמים בשבוע, "ובאימוני הנבחרת אני נשארת עוד, בשביל האתגר", היא מוסיפה.
איך נראה בוקר רגיל אצלך?
"אני קמה בסביבות רבע לשבע, עושה תרגילי מתח ושכיבות שמיכה ואוכלת משהו קל כמו פרי או סלט. בשבע וחצי אני יוצאת לחדר כושר ומתאמנת חצי שעה בערך. בימים שיש בית ספר אני חוזרת הביתה בשתיים, אוכלת, עושה שיעורי בית ונחה. המנוחה מאוד חשובה כי בלעדיה אני לא מצליחה לעשות שום דבר באימון. אחרי שאני נחה, אני הולכת לאימון וחוזרת הביתה בסביבות תשע בערב".
ואיך נראה בוקר של תחרות?
"אני צריכה לקום מוקדם יותר, בשש, לפעמים גם בארבע בבוקר. אני מנסה לאכול משהו למרות שיש לי פרפרים בבטן ואני מאוד מתרגשת. אני כבר חמש שנים בתחרויות ותמיד מתרגשת. לפני התחרות אני משתדלת לאכול קוביית שוקולד כדי להעלות את הסוכר ולהיות חדה יותר. ואז אני נכנסת לתחרות - או שאני מפסידה או שאני מנצחת. הכל בכיף".
בתוך שגרת האימונים העמוסה, מודה שיר, אין לה הרבה זמן לחברים ולבילויים. "אבל אני לא מרגישה שזה פספוס כי זה החלום שלי ואני הולכת לטרוף אותו. אתם תראו אותי באולימפיאדה, אני בטוחה בזה", היא מודיעה.
לצד המוטיבציה והנחישות, שיר שבה ומזכירה שהכל נעשה מתוך הנאה וכיף. "ספורט עושה לי טוב", היא מסכמת. "זו הרגשה מדהימה בגוף. לפעמים יש לי אימונים בבוקר ואחרי זה בשיעור אני הרבה יותר מרוכזת, יותר חדה, מקשיבה ונוכחת. לי זה מאוד עוזר".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
לפנייה לכתב/ת 
