מה קורה כשילד "נורמטיבי" לא מתפקד?

אני כותב למורות ולמורים, ליועצות וליועצים, למנהלות ולמנהלי בתי הספר ומחלקות החינוך ברשויות המקומיות, לכולם. אני כותב ואני מקווה שהמילים הללו יגיעו לכל אחת ואחד מהם, יגעו בהם, יניעו אותם לשאול, ללמוד לעשות שינוי.

אני כותב כדי לספר על ייסוריי הנפש איתם התמודד בני, על המערכת ועל הקושי שלה להתמודד, על הפערים ועל החוסרים, על שעבר עלינו. אני כותב כדי לעזור לילד.ה אחר.ת.

זה לא כתב אישום, אבל אני בהחלט מרים דגל אדום, בנוגע לדרך בה מערכת החינוך מתמודדת עם ילדים ובני נוער מתמודדי נפש. אני גם יודע שהמקרה שלנו הוא רק מקרה אחד מני רבים. שיש מקרים דומים, אבל גם מקרים אחרים.

איך ילד "נורמטיבי" לא מתפקד?(צילום: shutterstock)

אני יודע גם שהמורים מתפקדים לא פעם בתנאים לא תנאים: כיתות עמוסות והטרוגניות, שעות על שעות, אין סוף מטלות בבית הספר ואחר כך בבית, אבל אומרים כי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, אז אני כותב.

המרחק מבית הספר הלך וגדל

שנת הלימודים החלה השבוע, ולמרות שבני סיים 12 שנות לימוד ויצא לדרך חדשה, היום הזה מחזיר אותי כמה שנים אחורה, לתחילת המסע הארוך והמפותל שהוא ואנחנו עברנו. מסע שתחילתו בכאבים, תרתי משמע, בגוף כולו.

מהרגע הראשון בדקנו, חיפשנו הלכנו מרופא לרופא, והילד החסיר יום ועוד יום ועוד אחד בבית הספר. אחר כך הגיע שלב ההסתגרות בחדר, ההתכנסות במיטה, הדיכאון, והמרחק מבית הספר הלך וגדל. נכון, מדובר בגיל ההתבגרות, גיל של שאלות, גילויים ופחדים, גיל של בלבול גדול, אבל רק אז הבנתי כמה ייסורי הנפש חזקים אפילו יותר מכאבי הגוף.

לטורים הקודמים:

"בני טרנסג'נדר ואני לא רוצה שנחיה בסוד"

"הרגע שבתנו אמרה שהיא בעצם הוא"

טרנסג'נדר: איך אומרים את זה בעברית?

בתוך כל התוהו ובהו הזה, והניסיון להבין מה קורה ומה אפשר לעשות, בית הספר נאלם דום. הם לא הצליחו להתמודד עם העובדה המתעתעת שילד מחונן ו"נורמטיבי" (וכמה שהמילה הזו מטעה ומכעיסה) מ"כיתה טובה" פתאום לא מתפקד.

אנחנו עמדנו מול שוקת שבורה. עומדים יום אחר יום במשך שלוש שנים מול דלת סגורה ומקווים שמישהו רק יענה מהצד השני, מנסים למצוא דרך. והם, לא רק שלא ידעו מה לעשות ומה לומר, גם בפעמים המועטות כשהבן כן הגיע לבית ספר, וגם כשהוא שוחח עם אנשי הצוות, קצרה ידם.

"המערכת לא ערוכה למקרים מורכבים"

לאורך כל השנים הללו, כשהילד נמצא בעיקר בבית, אף אחד גם לא ייעץ לנו לאן לפנות ועם מי להתייעץ. אף אחד לא הגיע אלינו הביתה לראות מה המצב, או אפילו, בלית ברירה, לא שלח קצינת ביקור סדיר. אנחנו עדכנו אותם, הסברנו, ניסינו, ביקשנו, ובאיזה שהוא שלב הם כבר לא התעניינו, התייאשו, וגם אנחנו לא טרחנו יותר.

"אף אחד לא הגיע אלינו הביתה לראות מה המצב"(צילום: shutterstock)

אני יודע שהמצב היה מורכב ולא פשוט, שהכול היה חדש גם לצוות בית הספר, שאף אחד לא רצה לפגוע חלילה. נהפוך הוא, כולם חשבו שהם עושים טוב, מאפשרים כל מה שביקשנו.

אולי המעורבות שלנו והעובדה שלא הרפינו הובילה אותם להרפות. אבל הכשל היה קולוסאלי. כשבהמשך הדרך שמעתי עוד ועוד סיפורים דומים, הבנתי שהמערכת לא ערוכה לטפל במקרים מורכבים שכאלה, שצריך להדריך את הצוותים, שצריך לחבר בין מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, שצריך לעשות משהו.

ציון 20

לאחר שלוש שנים, בני עבר למסגרת חדשה, ולבית ספר חדש. הוא חזר לתפקד לאט לאט, חזר ללימודים, חווה מערכת אחרת, כזו ש"יודעת לראות אותך", כמו שהוא תיאר זאת. "מורים שאיכפת להם לא רק מהחומר ומהציונים", לדבריו.

נכון, אלה היו מורים שיש להם יותר ניסיון והכשרה, כאלה שעובדים עם נוער שראה כמה דברים בחייו ובקבוצות קטנות, אבל בכל זאת אנחנו חייבים לזכור שאחרי מילים גדולות כמו מערכת, עומס, תקציב וכוח אדם עומדים בני אדם, וברגעי משבר הם חייבים לפעול.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

גם לאחר שעברנו לבית הספר החדש, היו אכזבות רבות. למשל, פתאום הסתבר שהבן קיבל במשימת ההערכה החליפית בתנ"ך ובלשון, שמהווה 30% מציון הבגרות, 20! כן, 20.

את הציון הזינו בבית הספר הקודם, למרות שניתן להזין אותו עד סמוך למועד הבגרות, למרות שלרוב לא מגישים ילדים עם ציון לא עובר, למרות שבכלל הוא לא עשה ולא הגיש את העבודה, למרות שהיה חולה.

כל הניסיונות של בית הספר החדש לשנות את רוע הגזרה כשלו. משרד החינוך התעקש לשמור את הציון הנכשל. אני זוכר ששאלתי את עצמי, איך זה שלא רעדה היד לאף אחד בדרך? איך זה יכול להיות שהיה צריך לזעוק, "להפוך שולחן" ולפנות לדרגים הגבוהים כדי לשנות לבסוף את הציון?

ברגעי משבר חייבים לפעול(צילום: shutterstock)

בריאות הנפש היא אחד הנושאים המושתקים

לאורך הדרך חזרו ואמרו לנו - 'איזה מזל יש לבן שלכם שאתם לא מוותרים, שאתם שם, שאתם ההורים שלו'. אני לא אומר את זה כדי לטפוח לעצמנו על השכם, זה התפקיד שלנו כהורים. אני אומר את זה כי אני שואל מה עם הילדים שלהורים שלהם אין כסף, אין השכלה, אין פניות, אין כוח? מה עם הילדים שההורים שלהם מתמוטטים איתם יחד? מי ישמע ויראה אותם?

בריאות הנפש היא עדיין אחד הנושאים המושתקים והדחוקים ביותר בחברה הישראלית. יש לה תדמית מאוד מפחידה, כזו שמציגים לנו בסרטים, בבדיחות, בפרסומות.

אחת התקופות הקריטיות בתחום הזה היא תקופת ההתבגרות, ומערכת החינוך לא יכולה להרשות לעצמה "לפספס" אף תלמיד. אני כותב, כיוון שגם כשביקשנו לפתוח את הלב, לספר, לשנות. המערכת לא הייתה קשובה, אלא הייתה בעיקר בעמדת מגננה. אני כותב כדי לשנות. אני כותב בשביל ילד.ה אחר.ת.

סוֹלֵחַ

לְמִי שֶׁלֹּא רָאָה

אוֹ רָאָה וְשָׁתַק

אוֹ אָמַר וְלֹא עָשָׂה

לַמּוֹרָה, לַיּוֹעֶצֶת, לַפְּסִיכוֹלוֹג, לָרוֹפֵא

שֶׁעָמְדוּ מִנֶּגֶד

שֶׁיָּדָם קָצְרָה

עַכְשָׁו אֲנִי

סוֹלֵחַ