הגשמה והתפתחות - לא רק בזכות הקריירה
לשלומית בן ג'ויה נמאס לשמוע אנשים סביבה מדברים על הגשמה והתפתחות, רק בהקשר של מקום העבודה. "הפכנו להיות חברה שהעבודה והסטטוס מגדירים אותנו, וזה נהיה לא טרנדי להיות בבית עם הילדים"
אני מסתכלת עליה, אמא לשני קטנטנים, לבושה טיפ-טופ, עם משקפיים שחורים גדולים. השעה שש וחצי בערב והיא כרגע הגיעה הביתה מהעבודה. היא בחניה, ואנחנו מדברות מעבר לחלון האוטו, כשהיא בפנים ואני בחוץ. כמה סימבולי.
"אז איפה המקום להגשמה? להתפתחות? ולמה רק לגברים מגיע?" היא ממשיכה, עוד לפני שהתאפסתי על עצמי. היא נשמעת ממש כועסת. מבאס, אני לא אוהבת שכועסים עליי, ועוד פחות אוהבת כשלא מבינים אותי.
תגובות של הורים לטלפון מהגננת בזמן העבודה:
מצד אחד ממש לא רוצה להסביר את עצמי, כי איך שאני מסבירה את עצמי מיד אומרים לי שאני מתנצלת, ובאמת שאין לי על מה. מצד שני, אני רוצה להגיד לה שהיא צריכה לבדוק עם עצמה למה היא הבינה בדיוק את זה, ולמה זה מפעיל אותה כל כך. אבל אני כמעט אף פעם לא בוחרת באופציה המתגרה ורק נהנית מלהקניט אותה בראש.
מה עם קריירה?
"הכוונה שלי הייתה ששיגעו את האנשים עם המילה ייעוד, ושהיא יכולה ממש לבלבל, בעיקר אנשים ששואלים את עצמם שאלות קיומיות באמצע החיים. ושבעיני ייעוד זה משהו שהוא גדול מאיתנו, שהטבע כיוון אותנו לשם. הבנת?"
"אז מה עם הגשמה?", "מה עם להתפתח בקריירה?", "באנו לכאן רק כדי להשריץ?", "ברגע שילדתי אין לי זכות קיום בעצם? זה מה שאת אומרת?" היא משיבה לי בסערה ומתחילה לשחק בעצבנות במפתחות הרכב.
לטורים הקודמים:
"איך אתם מסתדרים אם את לא עובדת?"
"במשך שנים לא העזתי לומר שאני 'רק' אמא"
הפליגה רחוק הספינה הזאת. אני מסתכלת עליה ומנסה להבין איך אני מחזירה אותה חזרה למעגן, איפה שהמים פחות סוערים ויש פחות רעש. אני משתמשת בטכניקה הזולה והמועילה - "טכניקת הסטירה המצלצלת", שלעיתים אין מנוס מלהשתמש בה.
אני שואלת אותה - "תגידי, את מוגשמת בעבודה שלך? את מרגישה שהתפתחת בה כאדם, כאישיות? את קמה כל בוקר במרץ ובחיוך, ורק מחכה להיכנס למשרד בחדווה אינסופית?"
שתיקה.
הפעם אני לא שותקת, וממשיכה - "אני הכי בעד הגשמה עצמית והתפתחות, רק שלדעתי אנשים מקשרים בין הגשמה והתפתחות לבין קריירה קשר ישיר, אבל בפועל הרבה לא חווים הגשמה ולא התפתחות במקום העבודה.
לפעמים זה בגלל שנפל עליהם בוס אומלל, לפעמים העבודה הופכת למשעממת ולא כיפית אבל הנוחות משאירה אותם במקום. לפעמים האנשים מסביב לא מפרגנים, וזה הופך את מקום העבודה למקום לא מזמין ולא מהנה. יש עוד המון סיבות, וצריך לקרות הרבה מסביב (וגם בתוך עצמנו) כדי שאדם ירגיש באמת מוגשם במקום העבודה שלו".
הגשמה והתפתחות
אני מסתכלת עליה, ורואה את המילים מחלחלות לה ללב. "תכל'ס את צודקת. אבל אני עדיין לא לגמרי מבינה. אז את בעד קריירה, אבל כזאת שמגשימה אותך, או שאת בעד להישאר בבית? את יודעת, לא כולם יכולים להשאר בבית".
"אני בעד להקשיב טוב-טוב לעצמך ולעשות מה שמתאים לך באמת. לכל צד שאבחר יש את המחיר והרווח שלו. לי התאים להישאר בבית ולהיות עם הילדים שלי כשהם קטנים, ויש כאלו שיתאים להם אחרת וזה בסדר גמור.
"אני בחרתי לקחת סיכון כשלא היה ברור לגמרי אם נעמוד בזה כלכלית, ויש כאלה שלא מסוגלים לקחת את הסיכון הזה או שבאמת לא יכולים. אני האחרונה להגיד באופן נחרץ למישהו לעשות כך או אחרת. לכל אחד יש דרך שונה בעולם הזה.
"מה שכן, אני יכולה לומר שהרגשתי מוגשמת מאד בבית. אומנם תמיד דאגתי שיהיו לי עוד דברים מעניינים לעשות מלבד גידול הילדים, אבל אם אהיה הוגנת, הדברים האלו גרמו לי להנאה, לאוורור, לפסק זמן מהשגרה, אבל לא להגשמה. ההגשמה באה מגידול הילדים, כמה עתיק שזה לא ישמע, וההתפתחות הכי גדולה שלי באה מתוך הקשבה לילדים שלי.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"סליחה על הנאום הארוך, פשוט נהיה לי קצת קשה לשמוע אנשים סביבי מדברים על הגשמה והתפתחות רק בהקשר של מקום העבודה, כשמסביבי המון אנשים שלא נהנים בעבודה שלהם, אבל הם מרגישים מאד 'מתקדמים', רק כי הם עובדים.
"הפכנו להיות חברה שהעבודה והסטטוס מגדירים אותך, וזה נהיה לא טרנדי להיות בבית. כאילו שאם את בבית את לא מתפתחת, שלא לומר אנטי-פמניסטית, וזה פספוס חברתי אדיר מבחינתי".
הצד המנחם
נראה שגרמתי לה אי נוחות במשפט האחרון שלי, כי היא מיד התחילה להתנצל ואמרה שהיא מאד מעריכה את מי שנשאר בבית, ושהיא ממש לא חושבת ככה, ועוד כל מיני דברים. אני כל כך מכירה את "המילים המנחמות האלו", וזה תמיד מצחיק אותי להיות בצד המנוחם.
ממש רציתי להגיד לה שהיא יכולה להירגע, עוד לא מתתתי, וגם הקריירה שלי עוד לא מתה. בסך הכל עשיתי הפסקה לטובת גידול הילדים שלי, ושלמרות שביליתי הרבה זמן בבית, אני מספיק מפותחת כדי להבין מה הדברים החשובים באמת עבורי. אבל נראה לי שהיא לא תעריך את הציניות שלי בנקודה הזאת בחיים, אז אני בוחרת שוב להנהן אליה בחיוך.
אני ממשיכה לי בטיול עם הכלבה המתוקה שלי, שלא הבינה דבר וחצי דבר מהדיאלוג הקודח הזה, אבל מרגישה מוגשמת, מפותחת ומלאה בשמחת חיים רק מזה שסוף סוף מקדישים לה קצת תשומת לב, ומוציאים אותה לטיול היומי.
הכותבת היא אם לשלושה ילדים (13, 11 ו-9)
לפנייה לכתב/ת 
