מי אשם במצבם של המורים?
ההורים מבקרים את עבודתם של המורים מול הילדים, למורות יש תלונות על המקצוע והמערכת חייבת להחזיר את הסמכות המקצועית לאנשיה. רווית רביב בטור לרגל יום המורה
היום (ה') מציינים ברחבי הארץ את יום המורה. מעמד המורה בישראל היא נקודה כואבת בבטן הרכה של כולנו. אם יש משהו שזכור לי היטב משנותיי בבית הספר, זה שבכל פעם שהמורה פנתה לתלמיד שהפריע ושאלה: "סליחה, גם בבית אתה עולה על השולחן?" התלמיד היה יורד. לכולנו היה ברור שעל שולחנות לא מטפסים. לא בבית ולא בכיתה.
והיום? היום הוא עונה לה - "ברור. בבית אני עולה גם על הארון/הכוננית/הספה". אז נכון, החינוך שאני קיבלתי כילדה רחוק מאוד מהחינוך שילדים מקבלים היום. יהיו שיגידו שהזמנים השתנו, ואין מנוס, צריך להתאים את מערכת החינוך למציאות. אבל בהחלט יש לשים לב ולשמור שלא לשפוך את המים עם התינוק.
קראו עוד:
"את רק מורה, כשיהיו לך ילדים תביני"
אני מורה, ולא אתנצל על ימי החופשה שלי
אין ספק, כי לכולנו מטרה משותפת: שהמורים במדינה ירוויחו יותר ושיהיו מרוצים, שבעי רצון ומלאי עניין בעבודתם. הבעיה מתחילה, כשבאותה נשימה, אנו מוצאים את עצמנו מתלוננים ומבקרים חדשות לבקרים את עבודתם ודרך התנהלותם. העובדות מלמדות שההורים מבקרים ומבטלים את סמכות המורה בפני ילדיהם כל הזמן.
משפטים כמו: "אל תתייחס למה שהמורה הזו אמרה. אני אמא שלך ואני יודעת יותר טוב", או - "מה זה? כמה שיעורים המורה נותן? זה לא בסדר". הורים שמשתלחים במורים על ציון במבחן שילדם קיבל או על הרחקתו של התלמיד מהכיתה בעקבות התנהגות לא ראויה, הורים שמאיימים על המורים בתביעות משפטיות, וזהו רק קצה קצהו של הקרחון.
שאלות שהורים שאלו מורות:
נראה כאילו בין ההורים נוצרה מעין תחרות מעוותת של: "מי יספר את הסיפור הכי מזעזע ונוראי על המורה של הילד שלו?" ברור שבמצב הזה, רק מתערערים עוד יותר היחסים בין המורים וההורים. אלא שקורה עוד משהו - זה עובר גם לילדים.
כשנוצר פיצוץ כזה, בין ההורה למורה, וזה האחרון יוצא ממנו חלש ומאוים, הילד קולט את מאבקי הכוח והזלזול, דבר שעלול לגרום לו להתפרע, להשתולל ולהמשיך להשמיץ את המורים באוזני ההורה. כך קורה שבפועל, נרצה או לא, נוצר מצב שבו, שמבלי להתכוון, המסיתים העיקריים של הילדים נגד המורים - הם ההורים.
במקום לחוות שותפות ואמון, המורים יוצאים למלחמה מדי בוקר. כיום, בעידן הטכנולוגיה השופעת, כל דבר שלא נראה לתלמיד או לא מקובל עליו, מדווח מיד להוריו, לפעמים עוד במהלך השיעור עצמו, ובסיומו כבר תמתין למורה הזמנה לשיחת בירור עם המנהלת או עם המפקחת. תאמרו לי אתם, מי מכם מוכן לעבוד בצורה כזו, כשמזלזלים ביכולותיו, במקצועיותו ובמסירותו, כשהסמכות שלו נשחקת עד דק וכשההורים הפכו פתאום לחלק פעיל בניהול הכיתה וסדר היום?
ההורים
כבוד בין אנשים הוא הדדי, ומתוקף היותו כזה הוא חייב להתקיים באופן שווה בין כל קהילת בית הספר והגן: הורים, ילדים, מורים וגננות. לא ייתכן שהמורה ייתפס בעיניי התלמיד כישות חסרת השפעה, שניתן למחוק את המילה שלה בהינף יד. שיח פתוח ומכבד, שבבסיסו הכרה באיכויות המקצועיות והערכיות של המורים, יבסס את מעמד המורה ויחד איתו יחזיר את הביקוש למקצוע החשוב הזה.
המורים
גם לנו יש אחריות להידרדרות מעמד המורה בישראל, וכדאי שנרים ראש ונתעורר. הוראה היא מקצוע שיש בו הרבה חיים וחיות. עבודה עם צעירים אנרגטיים, מלאי אנרגיה ומלאי חיים. בעיניי, לעסוק בהוראה זה לעצב דור, להשפיע, להשאיר טביעת אצבע ולעצב עתיד.
בעיניי להיות מחנכת זה לומר בגאווה - "בחרתי להיות מורה, גם אם זה קשה ולא תמיד מוערך מספיק". מי שלא בנוי לזה, לא חייב. אבל בחרת - תעמוד מאחורי המקצוע שלך, שתהיה לך גאוות יחידה, תהיה גאה במקצוע שלך, תגן עליו בתשוקה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
במוסדות החינוך, בגנים ובבתי הספר, אני פוגשת סטאז'ריות וסטאז'רים שהגיעו מהמכללות, ועושים את צעדיהם הראשונים בעולם ההוראה. כבר שם אני שומעת התחלה של תלונות וקיטורים. הצוות הותיק מקשיב ושותק בהסכמה או מצטרף לתלונות. אין התקוממות ואין התרעמות.
אם באותם רגעים, פרחי ההוראה היו נתקלים בצוות ותיק שמתקומם ועונה להם שהתפקיד האמיתי שלנו הוא מנהיגות חינוכית, שצריך להיות אנשי חזון, ערכיים, שמודעים לחשיבות הגדולה של העבודה שלהם, שמודעים להשפעה שלהם על נפש הילדים, שמודעים לעומקה ולגודלה של האחריות, זה היה נראה אחרת.
כשהמורים יקחו אחריות על המקצוע שבחרו, כשיראו בו מקום לצמיחה ותרומה חברתית, הרי שאז הם יתפסו בעיני ההורים והתלמידים כמנהיגים, כאנשי חזון, חדורי מטרה עם הרבה תשוקה בעיניים, מקצועיים ואיכותיים.
מערכת החינוך
המערכת חייבת להחזיר את הסמכות המקצועית לאנשיה, לאפשר יוזמה ומעוף חשיבתי ויצירתי, התנסויות בתכנים חדשים ולאפשר הצלחות וטעויות. לעודד את המורים להתנסות בכתיבת תוכניות לימוד, בהקניית דרכי ההוראה וההערכה, לעודד מורים להרצות בכנסי חינוך ולעודד יוזמות חינוכיות.
חיזוק תחושת השייכות של המורים למערכת החינוך יעמיק את תפיסת המסוגלות שלהם ואת חווית ההצלחה שתגיע יחד איתה, ואולי אז צעירים רבים יותר יוכלו לראות בחינוך ובהוראה את הייעוד שלהם.
יום המורה שמח, לכולנו.
רווית רביב, מומחית לגיל הרך, מכון אדלר. מורה ומחנכת בישראל
לפנייה לכתב/ת 
