החברות שתרמו את שערן לילדה בת 12

כשאמה של מעיין זזון שמה לב שיש לבתה בליטה קטנה בעפעף, היא לא נלחצה כי לא היה לה חום וגם לא כאבים. "חשבנו שאולי זה יתוש או דלקת. אני תמיד בורחת למקום האופטימי. רופא הילדים חשב שזו אלרגיה ונתן משחה, אבל העין המשיכה להתנפח", מספרת אמה, חגית זזון.

"הגענו לרופא עיינים ששלח אותנו למיון ואז CT ואבחנה. מהרגע שבו התחלנו עד לאבחנה על סרטן בעפעף, לקח שלושה שבועות בערך, הסיוט של כל הורה, וזה היה רגע לפני יום הולדת 12, בת מצווה".    

איך אבחנו בבית החולים?

"הרופאים לא ממש ידעו. הגענו למיון ולא הבנתי למה משאירים אותנו. אני זוכרת שפגשנו שם חבר פרמדיק, אמרנו לו שעוד שנייה אנחנו בבית. הוא הספיק לבוא ולחזור מספר פעמים ואנחנו עוד היינו שם. בבית החולים שאלו המון שאלות, רצו לתת סטריאודים כדי להוריד את הנפיחות, התייעצו ושלחו אותה לצילומים.

"כל הרופאים היו מעורבים כי לא ידעו מה יש. כמה ימים לפני הנפיחות מעיין אמרה לאבא שלה, שהיא חושבת שנכנס לה משהו לעין ושזה עבר. אחד הרופאים אמר שזה לא נראה טוב והחליט לעשות CT, ואז ראו שיש גוש ועשו ביופסיה".

מעין זזון(צילום: אלבום פרטי)

מה עבר עליכם בתקופת הזו?

"זו המתנה של כמה ימים, בין הביופסיה להמתנה של התוצאות. כל הזמן התלבטתי אם לשתף או לא לשתף את הסביבה, אספתי מסביבי סיפורים אופטימיים. אני מורה בכיתה א' והסברתי לתלמידים שלי שאומנם אם יש טלפון, אני לא עונה, אבל הפעם, אני אהיה חייבת לענות.

"באמצע השיעור הטלפון צלצל, רופא מהדסה התקשר שנבוא אליו למחרת לשמוע תוצאות. שאלתי אותו אם זה סרטן והוא ענה - 'מזה חששנו, אבל לא מוסרים תוצאות בטלפון'. אני זוכרת שניסיתי לדחות ולא לספר לאילן, בעלי, תחושה שמורידים פטיש על הראש. הבנו שלמעיין יש גידול ומחכים לראות מה טיבו. עד אז סרטן זה של אחרים, זה לא קשור אלינו".

בת מצווה לפני הטיפולים

בהתחלה ההורים החליטו שהם לא מספרים למעיין שיש לה סרטן. "אמרנו לה שצריך לקבל תוצאות ושזה נראה לא טוב, אבל יהיה בסדר", מספרת האם. "אמרנו שאנחנו אוהבים אותה ושהיא תקבל את הטיפול הכי טוב שיש, מה שצריך לעשות, נעשה.

"למעיין היה שיער ארוך, גלי ויפה. בקיץ שלפני האבחנה, אחותה התחתנה וכולן הצטלמו עם השיער הארוך היפה שלהן. נכנסתי לחדר של הפסיכולוגית ואמרתי לה שיש פיל בחדר וצריך להתמודד איתו. היא התחילה להסביר למעיין שיש לה גידול סרטני בעין, מה שראינו זה רק חלק קטן, אבל יהיה בסדר. מעיין שאלה אם מדובר בסרטן והפסיכולוגית ענתה - 'כן, אבל אפשר לטפל ואת תהיי בריאה. הרופאים יודעים לטפל בו, אבל יהיו טיפולים כימותרפיים וזה אומר שהשיער ינשור', ואז היא התחילה לבכות".

כל המשפחה התגייסה(צילום: אלבום פרטי)

מעיין, שכיום בת 13, היא הבת השביעית ויש לה עוד אח קטן. כשהתבשרו על הסרטן, היא הייתה שבוע וחצי לפני גיל 12. "סיפרנו לסבתא סבא שלה, ואמא שלי אמרה שאחרי הכימותרפיה והקרנות היא תהיה חלשה ולכן חייבים לחגוג לה לפני", מספרת חגית. "היה לנו פחות משבוע עד לטיפולים, אבל היא דחפה אותי להתקשר לאולם ולקייטרינג. אני זוכרת שזה היה יום שלישי וביום שני לאחר מכן, חגגנו לה בת מצווה. כל החברות שלה באו, המשפחה, זו הייתה מסיבה של כוח".

קראו עוד:

הילדה הכי אופטימית - גם אחרי 19 ניתוחים

האמא שהחליטה לשנות את חייה למען בנה

הילדה ביישנית? כך תעזרו לה

איך מעיין התמודדה עם נשירת השיער?

"בהתחלה היא סירבה לפאה. יש לה שיער ארוך ורצינו לספר לקארה, לפני שהוא נושר, לפני הטיפולים, כדי שזה יהיה פחות טראגי. את השיער היא תרמה לעצמה. אחת החברות שלה, עשתה סדר בבית ומצאה שתי צמות שלה ושל אחותה שתכננו לתרום ונשכחו. עשינו התאמה וגילינו שזה מתאים למעיין. עוד קרובת משפחה החליטה שהיא תורמת שיער וגם השיער שלה נמצא מתאים למעיין. יש לנו ארבע צמות בפאה שאנחנו יודעים למי שייכות. אנחנו קוראים לזה פאה חברתית. אנשים תורמים את הדבר הכי יפה, זה מסגרת של הפנים. אני חושבת שמי שתורמת, יש לה אמירה חזקה".

הצמה של מעיין(צילום: אלבום פרטי)

קמפיין "צמה של עוצמה" של עמותת זכרון מנחם, לגיוס תרומות שיער עבור חולות סרטן, מתקיים עד ה-7 בינואר. במהלך ימי הקמפיין, 426 ספרים ברחבי הארץ יספרו כל תורם ותורמת בחינם. בזכות הקמפיין נשים וילדות המתמודדות עם מחלת הסרטן יוכלו לקבל פאה איכותית וחדשה - בחינם.

"יש בפאה משהו מנחם"

"הסרטן כותש את הנפש והגוף ואנחנו כל הזמן חושבים איך לתת כוח ולשמח", מספרת חגית. "הפאה שם, ואם קשה למעיין עם הקרחת, היא יוצאת עם פאה, יש בזה משהו מנחם. למשל, מעיין רצתה ללכת לבת מצווה של חברה, הספירות אפשרו, היא שמה פאה עם כובע והיה בסדר, לא נראתה שונה. קשה כשכל החיצוניות צועקת שיש סרטן.

"כאמא אני עסוקה בענייני הסרטן, ולא תמיד יש זמן ומשאבים לגייס ופאה, זה סוג של מותרות. העמותה עוזרת, יש בחורה שמתאמת מתי אפשר להגיע. היא מקשיבה, מכילה ומלאת סבלנות. כשאני מסתכלת על הצמה, זו צמה של אהבה.

"עזבתי את העבודה וכל המשפחה הקרובה התגייסה למען מעיין. "זיכרון מנחם" עטפו את המשפחה, שלחו אותנו להדרכת הורים, נתנו לנו את המקום שלנו, להתחזק ושמחנו מאוד. הגיעו בנות שירות מעמותות שונות שממש חיזקו אותה וגם החברות שלה דאגו. בלי האמונה אני לא יודעת איפה הייתי. כל אחד נתן מהמקום שלו - אחת תרמה צמה, אחת שלחה ווטסאפ, מעטפת של נתינה".

מעיין עשתה הפסקה מהלימודים בחנוכה בשנה שעברה, סיימה טיפולים לאחר שבעה חודשים ובספטמבר האחרון חזרה בהדרגה ללימודים, לכיתה ז'. היא צריכה להיות במעקב CT ו-MRI כל תקופה, כדי לוודא שהסרטן לא חוזר.

כששואלים את חגית לשלומה, היא עונה שהחיים בלי כימותרפיה הם נחמדים. "אנחנו רוצים שליטה על החיים, לדעת שהכל בסדר ומגלים ששום דבר לא בטוח. אנחנו למדנו לקבל עזרה, להגיד תודה ולא להתבייש. למדנו לתת ולשתף מהניסיון שלנו, לעזור מהכלים שרכשנו, לשתף אחרים בקושי כדי להתמודד."