"רוצה שבנותיי יצטיינו - ולא מתנצלת על זה"
עדה אופיר רוצה שהבנות שלה יצטיינו, ומרגישה שהיא צריכה בכל פעם להסביר את עצמה מול אנשים שמדגישים שהדרך היא החשובה. "כמעט טוב מאוד בתעודה זה כמעט, והן ראויות ליותר"
אני האמא שרוצה שהילדות שלה יצטיינו, ונראה לי שהגיע הזמן לצאת מהארון. כבר הרבה זמן שאני מוצאת את עצמי מתנצלת, מסבירה, מרגישה לא נעים, וקצת נמאס לי להצטדק או להסביר את עצמי. בכל פעם כשאני שואלת אם אפשר עוד יותר, יש הרמת גבה מוזרה מהסביבה או תגובה בסגנון - "אל תלחצי עליהן".
אני שומעת קלישאות מסביב - "הדרך היא חשובה" ו"לכל ילד את המסוגלות שלו". מייעצים לי להוריד את הרגל מהגז ואני אומרת תודה, אני יודעת מה אני עושה. נעים להכיר, אני האמא שאומרת לבנותיה - "הדרך חשובה וזה בסדר לא להצליח, ולא חייבים להגיע למאיות, אבל אני חושבת שאתן מסוגלות להגיע לטופ. לפחות תנסו".
למה להתייאש על ההתחלה?
בכיתה ז', כשעוד בקושי הבנתי איפה אני ומה זה השינוי הגדול שנחתתי אליו, המורה למתמטיקה לקחה את ההורים שלי לשיחה ואמרה להם שיש להם ילדה מדהימה אבל מתמטיקה, איך לומר במילים פשוטות - לא. היא הסבירה להם שאין טעם לפתח ציפיות ממני ושכדאי שיהיו ריאליים.
תחילת שנה בחטיבה וכבר התייאשו ממני, הרימו ידיים בלי לתת לי סיכוי. עם יד על הדופק, הקשר ביני לבין מספרים הוא מקרי לחלוטין, מתאפיין בעיקר בלזכור תאריכים וזמנים, אשת מילים אנוכי. אבל בדיעבד, התחושה הזו שמישהו מוותר עליך מההתחלה, מבלי לזהות שום פוטנציאל או לנסות בכלל לקדם אותך, להבין איפה הקושי ואולי ליצור שינוי - זו תחושה מתסכלת.
למה לוותר על ילד? נכון, אפשר לא לצפות ממני להגיע למאיות, אבל לפחות לנסות לקדם, לעזור, לדחוף, לייעץ, לחשוב על דרכים יצירתיות. להתייאש ממני על ההתחלה? אין פה שום הבטחה גדולה. גדלתי להיות מישהי עם פוביה למספרים.
קראו עוד:
ההורים שמכינים שיעורי בית במקום הילדים
10 דרכים לשיפור הקשר עם הילדים
בדקנו - עד כמה ההורים מכירים את הילד שלהם
ההורים שלי היו מקסימים. הם תמכו, חיזקו ועזרו בשעות של שינון חומרים בהיסטוריה וספרות, ותרגולים באנגלית. הייתי תלמידה ממוצעת, ובשביל הילדות שלי אני רוצה יותר. יש דיסוננס הורי בלתי נגמר בין הרצון לדחוף קדימה, לציונים גבוהים, לא לוותר, לפתוח את כל הדלתות הקיימות, ומצד שני, לשמור על איזון, לא ללחוץ, חלילה לא להלחיץ, להזכיר ש-80 זה בסדר גמור, בוודאי אם נעשה מאמץ.
זה בסדר להזיע
אני מנסה לכוון את הבנות שלי למסלול שיבינו כמה הן מוכשרות וטובות, שזה בסדר להזיע ולנסות וזה גם בסדר להיכשל - אבל קודם תאמינו בעצמכן ואל תרימו ידיים מההתחלה. חשוב לי שידעו שיש להן גב תומך בכל מצב, בכל ציון, בכל שאלה. שידעו שהשמים הם הגבול לכל חלום שלהן.
ציונים זה לא הכל. חברות וחיי חברה זה דבר חשוב ונמצא בלו"ז היומי קבוע. הן בטח לא יוותרו על החוגים, הריקוד, הצופים וגם קצת לנוח, לראות טלוויזיה ולישון שנת צהריים. אף אחד לא מצפה שילמדו 24/7. ההפך, עם השנים אנחנו מנסים למקד את תהליך הלמידה, לשפר ולייעל הרגלים. האמונה שלנו היא שאפשר לשלב ולעשות הכל, רק לתכנן את הזמן בצורה טובה.
בחיים לא אתאכזב מהילדות שלי. יש להן גב תומך בכל מצב ואהבה ללא גבולות. יש מקצועות שיקבלו 80 או פחות, יש מקומות שאולי ירימו ידיים, שיחליטו שלא מתאים להן. לא איכפת לי אם הן יהיו שורה שנייה או שלישית בהופעת הריקוד. לא פחות חשוב מהציונים, יש ערכים של נתינה ואהבה.
חשוב לי שיהיו חברות טובות ונאמנות, לעצמן ולאחרים, שיטרפו את החיים ושיהיה להן כיף. העולם שלנו רחוק מלהסתובב סביב מערכת שעות, ציונים ומבחנים. אמונה עצמית היא המרכז. היא תמגנט אליה את הכל ביחד.
כולנו יודעים כמה חשוב להקנות הרגלים בגיל צעיר, אבל בעיני מסרים שהכל קטן עליהן ושלא הכל בא בקלות, הם לא פחות חשובים. הרבה מעבר ללימודים, בסוף של דבר אחד משפיע על השני. אני לא רוצה שיתפשרו, אלא שיציבו לעצמן אתגרים גבוהים וישאפו רחוק.
חשוב לי שיבינו איפה הן חלשות ורק אם הן רוצות, לחזק ולהשתפר. זה מתחיל בהמון דברים כמו הבנה של טעות במבחן, כי רק ככה אפשר ללמוד. כמעט טוב מאוד בתעודה זה כמעט, והן ראויות ליותר.
עדה אופיר היא כתבת בערוץ הורים וואמא לארבע בנות
לפנייה לכתב/ת 
