לצאת מהמרוץ למסע משפחתי במזרח
אפרת רוזנטל, אמא לשלושה בנים, שנלחצה מכל יום שהפסידו בבית ספר או כשרצו יחפים בחצר, החליטה לקחת הפסקה ממרוץ החיים ולנסות דברים אחרים. אחרי ארבעה חודשים במזרח הרחוק, היא מספרת על הדינמיקה המשפחתית החדשה
"מה החלום שלך?" הוא שאל אותי לילה אחד. "על מה אתה מדבר? למי בכלל יש זמן לחלום?" הדפתי אותו תוך כדי אינסוף משימות ומטלות. וכשהוא לא הרפה אמרתי לו שאני כבר חיה את החלום. שהחיים שלי נהדרים, בדיוק כמו שהם, שלא חסר לי כלום: בית יפה, עבודה מדהימה ושלושה ילדים מוצלחים.
הוא המשיך להטיח בי שהחיים זה עכשיו, ואני המשכתי לרוץ את מירוץ החיים באוטוסטרדה, בפול גז על אוטומט, מדחיקה את כאב האובדן של אמא שלי, שותקת את עצמי, עובדת כמו משוגעת, דוחסת ומסמנת וי על עוד תעודה ועוד הסמכה. ואז בום טראח. בוקר אחד התעוררתי בלי קול. צרידות קשה שהלכה והחמירה, עד שנשארו לי רק לחישות חלושות.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
הקול שאיתו תקשרתי עם העולם, שאיתו יצרתי ועבדתי ואיתו קראתי בשמם של הילדים שלי נדם. נכס כל-כך חזק שלי ומובן מאליו שאף פעם לא הקדשתי לו שום מחשבה עד שהוא נגמר. אחר כך באו טיפולי ריפוי בדיבור, מרפאות ובתי-חולים, אבל אף רופא או קלינאית תקשורת לא הצליחו לתקן את הקול הסדוק שלי.
מסע של ריפוי וגדילה
ואז פגשתי איש חכם ששאל אותי: "תגידי, איזה קול פנימי את משתיקה?" זהו. חמש מילים מכוננות שהפרידו בין מה שהיה למה שיהיה, שסימנו לי דרך חדשה. אני אפרת ואני אמא לשלושה בנים בני ארבע, שש ועשר, אמא כזו שהולכת בתלם. אמא שרצה לרופא הילדים על כל וירוס, שמחטאת לקטנטנים ידיים באלכוהול ג'ל אחרי כל משחק בחצר, שמתעלפת מלראות אותם רצים יחפים בחוץ, שנלחצת מכל שעת לימודים שהבן שלי מפספס בבית הספר, ולמרות כל זאת החלטתי לצאת למסע משפחתי ארוך במזרח הרחוק.
"איזה אומץ!" כולם אמרו לי, ואני, בתוך תוכי, סוערת וחוששת, מרגישה שלא מדובר באומץ, אלא שפשוט הגעתי לקצה. מבחינתי מדובר במסע של ריפוי וגדילה, בלתת סוף סוף מקום לעצמי ולמשפחה שלי בעולם המהיר הזה.
פתאום הכתה בי שבריריות החיים וההבנה איך ברגע אחד הכל יכול להשתנות, להיעלם, להתמוטט, כמו משחק שמגיע לקצו כשנגמרות לך הנקודות. ולא, לא ברחתי. בחרתי. בחרתי לנסות לשחרר את הפחדים והקבעונות, להתרחק קצת מהשגרה החונקת, להפסיק לתקתק את הילדים שלי כל בוקר וערב, להיפרד (זמנית) מכל סוגי המסגרות, לצאת לחל"ת מהעבודה, להוציא את הילדים מהגן ומבית הספר (וגם לסחוב במזוודה מלא ספרי לימוד) להיפרד מרופא הילדים (וגם לסחוב מזוודה של 20 ק"ג תרופות), לקחת איתנו את הילדים יד ביד אל הלא נודע ופשוט לחיות. להיות. לחוות, כל עוד אפשר.
קראו עוד:
"אף אחד בסוף לא זוכר את ערימת הכביסה"
המשפחה שעברה להודו עם שתי מזוודות ותיק
שילוב בין משפחה וקריירה - גרסת המציאות
כבר ארבעה חודשים שאנחנו זוכים בשני נכסים יקרים שאי-אפשר לקנות בכסף: זמן לאהבה ושקט נפשי. ארבעה חודשים אנחנו ביחד, בין זריחות לשקיעות, בין כוכבי-ים לצדפים, בין פלאי עולם למראות יומיומיים, בין קרני השמש החמות למים הקרירים.
הבגדים המחויטים ונעלי העקב שלי נותרו רחוק בתוך ארגז ופינו מקומם לפשטות ולטבע. למדנו לחיות עם יתושים ונמלים, עם שממיות, עכבישים ופרפרים, פגשנו אנשים שברגע הפכו לחברים, שכחנו איך נראים הפקקים של איילון וגהה, וגילינו עולם חדש וגלובלי של נוודים דיגיטליים - עורכי דין, פסיכולוגים, יועצים ארגוניים, הייטקיסטים ואנשי עסקים מצליחים שעובדים בשלט רחוק.
כבר כמה חודשים שאין לנו מקום מסתור, ואנחנו והילדים רואים זה את זו באלף מראות שמשקפות את היופי וגם את הפגמים והשריטות שלנו. כבר כמה חודשים שכל פחד שהיה לי התנפץ והתמסמס. לפני שיצאנו לדרך חששתי מה ואיך זה יהיה עם הלימודים והבריאות של הילדים. במסע הזה הילדים הפכו להיות אוטודידקטים והם פותחים את הבוקר מיוזמתם עם חוברות לימוד באנגלית, חשבון ועברית שהבאנו מהארץ.
שלושתם למדו אנגלית והם מתקשרים בעצמם בכל מסעדה ומלון. גאוגרפיה הם לומדים דרך הרגליים וכבר מכירים שמות של יבשות, ארצות וערים שלא חלמתי להכיר בגילם. שלושתם מעורבים בקבלת ההחלטות המשפחתיות ובחירת היעדים, והפכו להיות אנשים קטנים בחברתנו. הגדול, בן העשר, מנהל את התקציב שלנו באפליקציה ייעודית מתחילת המסע ולומד שיעור מאלף בכלכלה שלא ילמד באף אוניברסיטה.
מבחינה בריאותית גיליתי שכמו שהלחץ והסטרס של ההורים מיד מחלחל לילדים, כך גם היעדרם משפיע לטובה על המערכת החיסונית של הילדים. ולא שלא היו מצבים שנזקקנו לשירותים רפואיים, בהחלט היו סיטואציות של נפילות ואפילו פציעת ראש מלחיצה אחת, אבל זכינו לקבל טיפול רפואי איכותי, מקצועי והגייני. כמובן שתכננו את היעדים שלנו בהתאם לסטטוס המשפחתי, כך שכפרים נידחים עם שירותי תברואה ירודים, יצאו מהתחום.
אפרופו בריאות, יצאנו למסע כמה חודשים לפני בהלת הקורונה. יצא שבשיא הבלגן מצאנו את עצמנו בסינגפור ועוד בראש השנה הסיני. חוויה מלחיצה. שבוע שם הספיק לנו כדי לחזור לקופנגן: לים, לשקיעות ולשלווה האינסופית, לאוויר הצלול ולתחושת החופש. אבל החוויה הלא צפויה הזו נצרבה בתוך המסע שלנו, כמו עוד שיעור בשחרור שליטה, מתוך הבנה שיש דברים שלא בידיים שלנו. נקלענו לשם וניסינו להפיק את המקסימום, תוך הישמרות בכלים שיש לנו.
כבר כמה חודשים שאנחנו מוצאים בתוך עצמנו ובמשפחה שלנו את הבית במקום שבו כבר לא עומד הבית הישן שלנו. וה-24/7 שלנו ביחד לרגעים מרגש, לרגעים מעייף, לעתים מפחיד ולעתים מוציא את כולנו מהכלים, אבל הוא מאפשר לנו להכיר את כל הניואנסים הכי קטנים בתוך עצמנו, בזוגיות וביחסים בינינו ולצרוב בלבנו לעד זכרונות ותמונות.
המסע הזה הוא בליל של רגשות: צחוק ובכי, הכרת תודה וספקות, שחרור שליטה וחיפוש ביטחון, מריבות ופיוסים, אהבת אחים שהפכו לבלתי נפרדים והתרגלו לישון ביחד במיטה אחת, ניתוק וגעגוע צורב למשפחה ולשורשים שלנו בארץ.
זו לא חופשה - אלה חיים שכוללים שגרה ועבודה. זה לא טיול - זה מסע משפחתי בעולם. זו לא עזיבה או פרידה - זה פסק זמן ממירוץ החיים כדי לקחת נשימה, להיטען באנרגיות ולטרוף את העולם. עכשיו זה הזמן שלי לפגוש את עצמי ולמצוא את התשובה לשאלה: "אז מה החלום שלך?" מקווה למצוא את התשובה תוך כדי המסע הזה או לפחות לזכור לשאול את עצמי את השאלה הזו מדי פעם.
לפנייה לכתב/ת 
