שתף קטע נבחר

"לצאת מהארון" כאבא לטרנסג'נדר

"בבחירה לצאת אל העולם ולספר על בני הטרנסג'נדר ועל הדרך שעשינו יש חירות גדולה. בחופש לא להסתיר ולהסתתר, ולא להיזהר ולפחד מה יאמרו ומה יעשו". עדי וולפסון בטור לרגל יום הנראות הטרנסג'נדרית

אומרים שמשפחה לא בוחרים, אבל במשפחה עושים הרבה בחירות, כמעט יום יום, חלקן פשוטות וחלקן קשות, חלקן נכונות וחלקן פחות. גם כשהבן שלי סיפר לי יום אחד שהוא טרנסג'נדר הייתי חייב לבחור. חלק מהבחירות היו אינטואיטיביות ומיידיות, כמו הבחירה בו ובנו, יום אחר יום, גם כשלא קל או פשוט, וחלק מהן לקחו יותר זמן והן היו יותר מורכבות ומושכלות, כמו הבחירה "לצאת מהארון" אל החברה ואל התקשורת כאבא שלו.

 

מעבר ליעוד הביולוגי כהורים, להתרבות, ולתפקיד ה"טבעי" לגדל את הצאצאים עד ש"יעמדו על הרגליים" ויהיו עצמאיים, אנחנו מביאים ילדים לעולם מצורך אישי, ולא רק כדי שיהיה לנו דור המשך, אלא בעיקר שיהיה לנו את מי לאהוב ושיהיה מי שיאהב אותנו.

משפחה (צילום: shutterstock)
לאהוב ללא תנאי(צילום: shutterstock)

המשפחה היא גם מוסד חברתי אבל במהותה היא, למעשה, מארג של רגשות, קשרים ויחסים. בשנים האחרונות קיימים יותר ויותר מודלים חדשים של משפחות, אך לכולם יש מן המשותף, ממגורים משותפים, סוגיות של חינוך וקשרים כלכליים, דרך חלוקת תפקידים בין בני המשפחה, ועד הצורך הבסיסי לאהוב ולהיות נאהב, כמעט ללא תנאי.

 

כשהמשפחה מפנה עורף

לאורך השנים, קשרי הדם קיבלו חשיבות גדולה יותר ויותר, והמשפחה הפכה כמעט לערך עליון. המחויבות המשפחתית הזו, מחייבת לא פעם גם ויתורים על האני והעצמי. אך התפיסה הרווחת היא שהמשפחה היא עוגן, ושברגעי אושר עילאי, כמו גם בעתות משבר וכאב, גם אם החברה והחברים יפנו לך עורף, המשפחה היא זאת שתמיד תהיה שם בשבילך. אפשר כמובן להתווכח ולאתגר את הערך הזה ואת התפיסה הזו, אך ה"סגר" שכפה עלינו נגיף קורונה, לצד חג הפסח המתקרב, הם הזדמנות טובה לשאול שאלות ובעיקר לבחון מחדש את היחסים המשפחתיים שלנו.

 

לטורים הקודמים:

"הרגע שבתנו אמרה שהיא בעצם הוא"

הפחד לאבד הכל כדי להיות מי שאתה

"להורה אין זכות לזנוח ילדים שהביא לעולם"

 

יחד עם זאת, דווקא בימים אלה צריך לזכור גם את אלה שאין להם משפחה, ולאו דווקא מפני שההורים, לא עלינו, נפטרו, אלא בשל ריחוק או ניתוק מהמשפחה בשל פערי תפיסות, דעות או אמונות. כמובן שכל מקרה הוא סיפור בפני עצמו, מורכב ורגיש, ויש לו שני צדדים. אבל עם כל הכעס והאגו יש פה בעיקר תחושה של החמצה ושל כאב. ניתוק משפחתי שכזה אינו "טבעי", ועבור הילדים הוא גם לרוב נקודת פתיחה קשה בחיים, מבחינה נפשית וכלכלית.

 

אחת הקבוצות המודרות, לא רק בחברה אלא בעיקר במשפחה, היא קבוצת הטרנסג'נדרים, והיום, ה-31 במרץ, מצוין בעולם יום הנראות הטרנסג'נדרית הבינלאומי. יום זה מוקדש להעלאת מודעות לאפליה ואלימות כלפי א.נשים טרנסג'נדרים, ולצערנו היא קיימת גם בחברה בישראל ועל בסיס יומיומי. אבל בראש ובראשונה הוא מבקש מאיתנו, כחברה, כיחידים וכבני משפחה לקבל את האחר, גם אם קשה ומורכב, ובעיקר לא לוותר. היום הזה הוא גם הזדמנות לתמוך בקהילה הטרנסג'נדרית ולהבין שלאהבה יש אין סוף צבעים, צורות ודרכים.

 

טרנסג'נדר (צילום: shutterstock)
גם בתוך המשפחה לקבל את האחר(צילום: shutterstock)

להיות מי שאתה

בקרוב נחוג את חג הפסח, הוא גם החירות, ובשנים האחרונות אני מתעמק יותר ויותר במילה, במושג, בעיקרון ובערך "חירות". אין זה עניין של מה בכך, ועדיין אין לי תשובה "טובה" לשאלה מהי חירות? אולם לעת עתה אני יודע שמדובר בהרבה יותר מחופש, ובטח לא בפריקת עול או בחיים ללא גבולות וחוקים.

 

אני יודע שחירות היא בהירות, היא יכולת בחירה, היא פחד והיא אהבה. אני יודע שחירות היא גם האפשרות למצוא תשובות אחרות ודרכים נוספות. אני יודע שמשמעה להיות מי שאתה ולחיות איך שאתה בוחר, מבלי לפגוע באחר או למנוע ממנו לחיות את חייו בדרכו.

 

גם בבחירה לצאת אל העולם ולספר על בני הטרנסג'נדר ועל הדרך שהוא ואני עשינו ביחד ובנפרד יש חירות גדולה. בחופש לא להסתיר ולהסתתר, ולא להיזהר ולפחד מה יאמרו ומה יעשו. בבחירה ובמחויבות לקבל את הבן שלך כמו שהוא וכמו שאתה, אבל גם לקבל את עצמך ולאהוב את עצמך. ובעיקר בחירות לאהוב.

 

השנה, בצל נגיף קורונה, נחגוג את ליל הסדר בקרב המשפחה הגרעינית ולא עם המשפחה המורחבת. וכשנסב לשולחן החג ונספר בסיפור יציאת מצרים, בקשיים ובניסים, בחוקים ובאיסורים, כשנשיר כולנו "מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת", אני יודע שאצלנו במשפחה כל אחת ואחד מאיתנו ירגיש קצת יותר בן חורין.

 

חֵרוּת

לֹא יוֹדֵעַ אִם בִּכְלָל הָיִיתִי מִתְעַכֵּב

עַל הַמִּלָּה הַזֹּאת

בִּלְעָדֶיךָ.

אִתְּךָ

מָה שֶׁמּוּבָן מֵאֵלָיו

מְקַבֵּל מַשְׁמָעוּת אַחֶרֶת, עַצְמָאוּת.

 

וַדַּאי לֹא הָיִיתִי מְדַקְדֵּק בְּפֵרוּשׁ אוֹ

בַּהֶבְדֵּל הַחַד בֵּין

חֹפֶשׁ

לִדְרוֹר,

וְלֹא קָשׁוּב לְמוּסִיקַת

הַחֲרִיקָה הַזּוֹ, כְּמוֹ אַהֲבַת אָב לִבְנוֹ.

 

אַתָּה, לְלֹא סָפֵק, תַּרְגִּישׁ אֶת כֹּבֶד

הַמִּלָּה וְהַשָּׁעָה,

רַק מִי

שֶׁאֵין

לוֹ יוֹדֵעַ מָה הוּא

אַיִן, זָר לֹא יָבִין אֶת הָאֱמֶת הַנּוֹרָאָה.

 

וְאוּלַי הַתְּשׁוּבָה הַרְבֵּה יוֹתֵר פְּשׁוּטָה

הַבְּהִירוּת הַזֹּאת

הַיְּכֹלֶת

לִבְחֹר

לִהְיוֹת

מִי שֶׁאַתָּה.

 

עדי וולפסון הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. אב לבן טרנסג'נדר ומחבר הספר "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019)

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דוד גרינשפן
"חירות היא האפשרות למצוא תשובות אחרות"
צילום: דוד גרינשפן
מומלצים