אפשר לשמור על השפיות במצב הזה?
נירית צוק רגילה לעשות ניסויים משפחתיים אבל לניסוי הזה, בחסות הקורונה, כשכל בני הבית יחד 24 שעות ביממה, אף אחד לא הכין אותה
שבועיים וחצי עברו מאז שהילדים הפסיקו ללמוד, והתחושה הכללית היא כאילו היקום, אלוהים או איך שתרצו לקרוא לזה - החליט לעשות ניסוי ענק. ניסוי שבו אנחנו נאלצים להיות סגורים בבית עם הילדים 24/7, ללא קניונים, ללא פעילויות, חלקנו עדיין עובדים, ובתוך כל זה מנסים בעיקר לשמור על השפיות.
לאור המצב, נשאלת השאלה: האם באמת ניתן לשמור על השפיות, כשכולנו חיים כמו סרדינים בקופסה? בניסיון למצוא את התשובה, בדקתי את המתרחש אצלי בבית במשך שבוע שלם.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
בימים הראשונים, היינו כל בני המשפחה המומים למדי. בן הזוג, שבדרך כלל נמצא בחו"ל מתוקף עבודתו, ישב על הכורסה בסלון ולא האמין שאין לו תאריך יעד לתזוזה. המשוחררת, ישבה לידו ונראתה גם היא אבלה וחפוית ראש. גם היא לא האמינה שהטיול הגדול שלה לחו"ל, מבוטל. ורק הזאטוט היה מלא שמחת חיים, והתקשה להאמין על מזלו הטוב: בית הספר בוטל, וכולם בבית יחד איתו ופנויים למשחקים.
תוך זמן קצר הוא התיישב והכין תוכנית פעולה לכל המשפחה: בבוקר, משחקים איתו מונופול, אחר כך מכינים ביחד ארוחת צהרים, בהמשך עושים כושר, ובערב - צופים יחד בסרט בטלוויזיה. "אה אבא", הוא אמר בהתרגשות לבעלי שהביט בו המום, "כדאי שתקנה מלא פופקורן, הולך להיות ממש כיף". המשוחררת ואביה החליפו ביניהם מבטים בתגובה, וטמנו את ראשם עמוק בנייד.
כעבור מספר ימים, לאור ההבנה שנחתה עליי שהעוזרת לא מתכוונת להגיע יותר, החלטתי על חלוקת תפקידים חדשה בבית: המשוחררת אחראית על המדיח, אני אחראית על הכנת ארוחת הערב ובעלי אחראי על הקניות (משום מה הוא התנדב לכך). תכננתי גם להטיל תפקיד על המתבגר, אבל הוא כמובן ישן, ומכיוון שכך הודעתי לזאטוט שהוא אחראי על קיפול הכביסות.
להפתעתי, בפרץ מרד התבגרות קל הוא הרים את ראשו מהמסך, ושאל בעצבנות: "למה? מי צריך עכשיו כביסות? במילא אנחנו כל היום בפיג'מה".
ספורט משפחתי
כעבור יומיים, הסבירו בחדשות שהנגיף עלול להישאר זמן רב גם על קרטונים ואריזות. זה היה השלב שבו הצעתי לזאטוט לקחת כוס, למלא אותה במים עד החצי, ולשים בתוכה גרעין של אבוקדו. הסברתי לו שאפשר לנסות לשתול בעציץ גם עגבניית שרי, כי יש לי הרגשה שעוד שנייה אנחנו עוברים להיות משק אוטרקי - כלומר, יש סיכוי שניאלץ לספק את כל צרכינו בעצמנו (ועם קצת תפילות, גם קהילת האמיש יהיו קטנים עלינו).
הזאטוט לא הבין מה אני רוצה מחייו ומאיפה הגעתי לרעיון הזה. הסברתי לו שזה מה שנהגנו לעשות בשיעורי מדע בבית הספר; היינו שמים ארבעה קיסמים בגרעין אבוקדו ומניחים אותו במים. ותוך כדי, פתאום נזכרתי שאני יודעת גם איך להנביט שעועית.
אגב, חייבת לציין שבזמן הלימודים לא הערכתי את מה שמלמדים אותי, אבל כעת מסתבר שמשרד החינוך ידע מה הוא עושה. הוא ממש הכין אותי לחיים. חבל רק שלא לימדו אותנו גם איך לזרוע אורז, זה בהחלט היה סוגר לי ארוחה שלמה.
למחרת, החלטנו כל בני המשפחה להיות יצירתיים ולעשות כושר ביחד. אני העברתי שיעור יוגה, המשוחררת העבירה שיעור אירובי, המתבגר העביר שיעור במשקולות והזאטוט העביר לנו שיעור טקאוונדו. יכול להיות שהיינו צריכים לפזר את זה לאורך כל השבוע, אבל כולנו היינו כל כך להוטים להתעמל - שהכל בוצע באותו היום. בערב, בעלי הודיע לנו שהגזמנו, השרירים שלו תפוסים והוא פורש מכל השיעורים. הוא חזר לשבת על הספה ולהביט בנייד.
היום שבו אימא הפסיקה להיות השעון הדובר
בבוקר שלמחרת הזאטוט התעורר מוקדם, העיר אותי והציע לי בהתרגשות שנשחק יחד טריוויה. כלומר, הוא לא קרא לזה טריוויה אלא הציע שניכנס ל"מיקמק" ונשחק בפרמידה, שבה אני עונה על השאלות והוא מקבל פרסים.
בשלב הזה נשמתי עמוקות. אני יודעת שחשוב לבלות עם הילד, ולפי כל ההגדרות אני אמורה להיות סבלנית ומכילה, אבל בחייכם רק פקחתי את העיניים, רמת הריכוז שלי שואפת לאפס וגם ככה רף העצבים שלי פשוט גמור. זה היה הרגע שבו רציתי לצרוח ולהגיד שדי, אני עוד שנייה משתגעת, לא יכולה יותר ותעזבו אותי באמא שלכם, אבל אז נזכרתי שאני האמא ושאין ברירה.
גייסתי את כל היצירתיות שבי, והרעיון המבריק הגיע. "תתקשר לסבא ב'פייס טיים' ותשחקו יחד", הצעתי. "סבא לא יצא מהבית כבר מספר שבועות, והוא מאד מתגעגע אליך, הוא ממש ישמח", הוספתי.
הזאטוט התקשר והסביר לאבא שלי, שהוא גם סבא שלו, את כללי המשחק. בינתיים, הכנתי לי כוס קפה והתיישבתי בנחת על הספה בסלון. "איזה כיף, שקט. מצאתי סטרטאפ", הרהרתי ביני לבין עצמי. שתי דקות עברו, והתברר שהשמחה שלי הייתה מוקדמת מדי. הילד חזר לסלון, הביט בי ואמר: "סבא אמר שהוא עסוק עכשיו, הוא הלך להכין לעצמו סנדוויץ', את באה?".
תודה לטכנולוגיה
ביום שישי היה יום הנישואים של ההורים שלי. כל אותו יום התהלכתי בבית עצובה. חשבתי על כך שלא מזמן תכננו לנסוע לסלוניקי, כדי לחגוג להם שם 50 שנות זוגיות. בהמשך, לאור המצב, העברנו את החגיגות לבית שלהם, ועכשיו אפילו זה היה בלתי אפשרי.
הרגשתי כמו אריה בכלוב, והגשם שדפק על החלון לא הוסיף למצב הרוח שלי. ואז, בצהריים, צלצלה אחותי עם רעיון מדליק: כל משפחה תצלם סרטון משפחתי. במשך שעה שלמה התאמנו, צילמנו, צחקנו, והזמן טס במהירות. בערב העברנו את הסרטון להוריי, והם התרגשו עד דמעות.
שבוע נוסף עבר, ובזמן הזה אני נמצאת עם המשפחה שלי למשך שעות רבות כפי שלא היינו באף חופשה משפחתית. יש רגעים בהם כולנו עצבניים, לחוצים, חרדים או כועסים, אבל לצידם יש גם לא מעט רגעים בהם אנחנו מוצאים את עצמנו צוחקים, נהנים להיות זה עם זה, תומכים ואוהבים.
במהלך התקופה הזו, הבנתי שחשוב לשחרר קצת את הדפוסים הרגילים, להבין שאנחנו עושים את המיטב, ולהבטיח לעצמנו שהכל יהיה בסדר.
הכותבת היא מנכלית פורטל "עשר פלוס" , מומחית למחקר תרבות הילד והנוער
לפנייה לכתב/ת 
