"כשהודיעו לי שאני מפוטרת - הגשמתי חלום"
איזה חלום הקורונה הגשימה לכם? הסופרת ענת קלו לברון מציעה לכם לשאול את השאלה הזו קודם את עצמכם ואחר כך את הילדים. לא תאמינו איך שאלה אחת פשוטה יכולה לשנות את המיקוד של כולנו במה שקורה
כל פעם שאנשים מתחילים לדבר על זה שהנה תכף הקורונה מפנה את מקומה והשגרה עומדת לחזור בחזרה אני מרגישה סוג של חרדה. כשהתינוקת שלי הייתה חולה בסרטן הגענו לבית החולים לבדיקה קטנה ובמשך שישה שבועות לא יצאנו משם.
בהתחלה ישבתי וחיכיתי שתכף אחד הרופאים ייכנס ויגיד לנו שזהו, אנחנו יכולים ללכת הביתה, אבל ככל שהתקדם הזמן והבנתי שאבדתי את העבודה, ואבדתי את השליטה, ואבדתי את השפיות, הציפיה הזאת הלכה ושככה, עד שאחרי שישה שבועות כששלחו אותנו להתאוששות קלה בבית הרגשתי שאני ממש לא רוצה. כבר היה משהו כל כך בטוח וכל כך רגוע בבית החולים שלא רציתי לחזור הביתה. אז הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר אצלי: איך יכול להיות שאני לא רוצה לחזור הביתה? יכול להיות שאני אוהבת את בית החולים? יכול להיות שאני אוהבת שהבת שלי חולה?
מאז חלפו מלא מים בנהר, הבת שלי ברוך השם החלימה וכמעט שכחתי את הרגע ההוא, עד שהתחילו לדבר על חזרה לשגרה ושוב הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי. אנשים אומרים שגרה, ואני אומרת מה שגרה? רגע, תנו עוד שניה, אני עדיין לא מוכנה.
מרוץ שלא ברור מי הזניק אותו, אבל לגמרי ברור מי עצרה אותו, מה זה עצרה, בחריקת בלמים, בשנייה אחת ממאה לאפס. בהתחלה התבטלו לי כל ההרצאות, אחרי זה הסדנאות, ואם זה לא הספיק, שלושה ימים אחרי שהייתי בפגישת עבודה בעמותה התקשר אליי המנכ"ל ואמר שהוא חייב לקצץ בעלויות, והראשונים שיורדים זה הפרילנסרים.
למרות שחיכיתי שהוא יאמר "אבל עלייך אנחנו לא מוותרים", שמעתי אותו אומר, "אני ממש מצטער". זה לקח בדיוק שלוש שניות של עלבון, הלם ותדהמה, עד שאמרתי לו - "אני לא הולכת לשום מקום, אתה תקצץ אותי אבל אני לא מקצצת אותך, אני ממשיכה לעבוד כאילו כלום לא השתנה".
לטורים הקודמים:
מה עושים כשהמציאות הורסת את התוכניות?
דרך מקורית להראות לילדים שאתם גאים בהם
התרגיל שעוזר לשחרר את הפחד מכישלון
כשסגרתי את השיחה לא הבנתי איך זה יכול להיות שבמקום להיעלב אני מרגישה הקלה. וכשנכנסתי לסלון וסיפרתי למשפחה שלי מה קרה, הם הסתכלו ושאלו "אז למה את נראית כזאת שמחה?" מהיום שהתחלתי להנחות את התוכנית לצעירים בעמותה הרגשתי אשמה שאני לא עושה את זה בהתנדבות, גם בגלל שהבת שלי הייתה פעם חולה, וגם בגלל שכולם הניחו שאני כן עושה את זה בהתנדבות.
למרות ששכנעתי את עצמי שאני מקבלת מעט כסף על המון עבודה, מה שהופך את זה לכמעט התנדבות, בכל פעם שאנשים היו אומרים לי "איזה מדהימה את", הייתי מגמגמת ואומרת "זאת העבודה שלי", בתקווה שיבינו שאני לא מדהימה כמו שנדמה להם.
השגרה חזקה מאיתנו
במשך כל השנים האלה היה לי חלום שיבוא יום ואני אגיע לעמותה ואומר בפאתוס ובגאווה: "מהיום אני ממשיכה אבל בהתנדבות". וזה לא קרה, כי השגרה חזקה מאיתנו, כי הנוחות חזקה מאיתנו, כי המרוץ חזק מאיתנו, כי ככה זה התחיל וככה זה נמשך. וככל שאני מנסה להבין למה אני נראית שמחה, אני מבינה שהקורונה לא לקחה לי משהו היא נתנה לי משהו שרציתי לעשות המון זמן, היא הגשימה לי חלום שלא הצלחתי להגשים בעצמי.
לשאלות יש כוח מטורף. על שאלה טובה נקבל תשובה טובה, על שאלה גרועה נקבל שתשובה גרועה, שאלות מכוונות אותנו לאן להסתכל, על מה לחשוב ובמה להתרכז. אם נשאל עצמנו למה זה קרה לנו? או למה זה מגיע לנו? נתרכז בכאב ולא נצליח לראות שום דבר אחר. אם נשאל את עצמנו "למה אנחנו כל כך שמחים?" נשנה לעצמנו את קו המחשבה ונתרכז בחלק אחר לגמרי של החוויה.
אחרי שהחלטתי להתרכז בזה שהקורונה הגשימה לי חלום, החלטתי לבדוק אולי היא הגשימה חלום לעוד כמה אנשים, וככה התחלתי לשאול כל בן אדם איזה חלום הקורונה הגשימה לו. אז נכון שבהתחלה אנשים הסתכלו עליי כאילו משהו לא בסדר אצלי, אבל אחרי שהם הבינו שאני לגמרי נחושה ואין לי כל כוונה לסגת מהשאלה, ראיתי איך העיניים שלהם מתחילות לזוז מצד לצד כאילו הם מחפשים משהו חדש, עד שהגיע החיוך שהבהיר שהם מצאו את התשובה.
פתאום חלומות מתגשמים
הראשונה ששאלתי אמרה שהיא תמיד רצתה שהבנים שלה יבלו יותר זמן ביחד וכשהיא רואה את הקשר שלהם היא מתרגשת עד דמעות. אחר אמר שכל החיים הוא רצה לאפות ומאז הקורונה הוא כבר אפה מלא לחמים ועוגות, מישהי אמרה לי שהיא תמיד חלמה שיהיה לה חדר עבודה בבית ועכשיו יש לה, חבר אמר לי שהוא גילה איזו עבודה משמעותית יש לו, בן דודה שלי סיפר לי שלבן שלו נעלמו התקפי החרדה ולחברה שלי תמיד רצתה שיהיה לה יותר זמן עכשיו יש את כל הזמן שבעולם.
אחרי ששאלתי עשרות אנשים קיבלתי אומץ ויום אחד שאלתי את המתבגרות שלי, שבואו נודה שכבר ידעו ימים טובים מאלה, איזה חלום הקורונה הגשימה להן. המהירות שבה הן ענו השאירה אותי המומה. השינשינית שהייתה מגיעה הביתה פעם בשבועיים שלושה אמרה: "כל כך התגעגעתי להיות בבית ולנוח", והתיכוניסטית שעד לפני הקורונה הייתה בלחץ של עוד מבחן ועוד עבודה אמרה "חופש. כמה רציתי חופש".
"תכף הכול חוזר לשגרה", כותבת לי חברה, ואני מרגישה איך שוב מפלס הפחד מטפס, איך שוב אני מרגישה שמשהו לא בסדר אצלי, איך אני רוצה עוד רגע עוד שנייה מהשקט הזה שנכפה עליי, ומההבנה הזאת שלפעמים דווקא כשאנחנו עוצרים חלומות מתגשמים.
תכל'ס
יש לנו הזדמנות מעולה לשנות את המיקוד שלנו ושל הילדים שלנו ולשאול את עצמנו ואותם איזה חלום הקורונה הגשימה לך. תתפלאו באיזה מהירות הם יענו, וגם אם הם יעשו פרצוף של "מה זה השטויות האלה", תהיו חזקים ותזכרו שבמציאות יש הכל, השאלה במה אנחנו מתרכזים.
הכותבת היא סופרת ומרצה, מחברת הספר "תכל'ס - איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך"
לפנייה לכתב/ת 
