"דיברתי עם הוריי על העלייה רק כשהייתי חייבת"

מחר (ו') מתקיים יום הזיכרון ליהודי אתיופיה. השנה היום הזה מקבל אצלי תפנית די שונה. גדלתי בבית דתי עם הורים שהם מנהיגים של העדה ועלו לארץ. השיחות שלי עם הוריי על העלייה שלהם ועל מה בעצם הם עברו שם החלו רק כשהייתי חייבת לעשות את זה, כדי להגיש בבית הספר את עבודת השורשים שלי.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

כשביקשתי מהם שיספרו לי על העלייה, לא האמנתי שהסיפורים שלהם יגיעו לסדר גודל כזה. ראיתי את האושר של אמי כששאלתי אותה על החיים שלה שם בתור נערה. כל זיכרון שעולה בה משם על ניחוחות הפרדס, על השיעורים בבישול שסבתי העבירה לה בצעירותיה ועל הילדות שמעולם לא הייתה לה. על המעבר שלה מילדה לאמא בגיל צעיר ועל הקושי הלא מוסבר, שמחזיר אותה לשם, אבל ממקום אחר, שלם יותר ועם הרבה גאווה וגעגועים בו זמנית.

אבל דבר אחד היא לא הפסיקה להגיד כל השיחה - "חלמנו, אבל לא האמנו באמת שנגיע לארץ". כשסיימתי לדבר עם אמי עברתי לאבי ושאלתי אותו פחות או יותר את אותן שאלות. הוא סיפר לי סיפורים מרתקים על איך הם שמרו על הצאן שלהם ואיך עבדו קשה בשדות. לא האמנתי שהסיפורים שלהם ייגעו בי כל כך, אני הרי ילידת הארץ, בחיפושים אחר האני הישראלי ה"צברי" שלי, ששכחתי שנולדתי לתוך שושלת של גיבורים.

"הרגשתי ששמעתי סיפורים מהאגדות"(צילום: אלבום פרטי)

ישבתי איתם והתעקשתי לשמוע עוד. שמעתי סיפורים שלא הצלחתי לעכל, על אובדן ועל מחסור רב באוכל, על לילות שלמים של הליכה ממושכת בחושך, מבלי לדעת מה צופן להם בדרך, על אנשים שהשתמשו באפיסת הכוחות שלהם לרעה, על ההמתנה שנמשכת שנים והכול בשביל להגיע לאדמת הקודש. זה היה נשמע לי כמו סרט אימה מתמשך ותלוש כל כך מהמציאות.

קראו עוד:

איך לחזק את הילדות - למרות המסרים בחוץ

"הבנות שלנו הפכו לחברות הכי טובות"

להיות אם יחידנית וחירשת: "אם אני יכולה, כולן יכולות"

אני מסתכלת עליהם וליבי דופק. גלגלי המוח שלי לא מפסיקים להסתובב ואני לא מפסיקה לשאול שאלות כמו ילדה שמספרים לה סיפורים מהאגדות, אבל היו שאלות ששמרתי לעצמי, כמו איך זה ייתכן שהאמונה שלהם היא הדבר היחיד שהחזיק אותם בכל הקושי הזה?

בחיים לא ציינתי את היום הזה ולא הבנתי עד כמה המשמעות שלו גדולה, למרות שאני בת העדה. להיות בת להורים עולים זה לדעת ש"עולה" זו לא קללה אלא מסע. להיות בת של הורים עולים זה להיות גאה בכל פיסת צבע בגוף שלי, זה לדעת שיש עוד סיפור שלם שעלייך לחקור וזה בחיים לא ייגמר.

"לדעת שבתוך תוכי טמון בי הכוח"(צילום: אלבום פרטי)

להיות בת להורים עולים זה להיות דור המשך של צעקת הדרך שלהם ושל אותם אנשים שנספו בדרך. להיות בת להורים עולים זה לדעת שבתוך תוכי טמון הכוח והחוזק שלהם.

אז אני גאה בכם, בכל אותם האנשים שבחרו להשאיר את החיים שלהם מאחור ולהתקדם לעבר העתיד שאף אחד לא הבטיח להם שהוא יהיה יותר טוב. אני גאה בכל אותם האנשים שעברו את המסע הזה והקימו פה משפחות ולא שכחו מאיפה הם באו.

וכואב לי, כואב לי על אותם האנשים שלא יזכו להגיע לארץ הקודש, שלא יזכו להקים שושלת שתזכור לעד את סיפוריהם, ובשביל זה אנחנו פה. אותם העולים שהצליחו להגיע ארצה, צעקו את סיפורכם ומה שנותר לנו הוא להמשיך להזכירכם עם ראש מורם וגאווה גדולה. מפה אני מזמינה את כולכם לחקור ולשאול, ואולי כך תבינו איך זה קשור אליכם כי המסע הזה הוא של כולנו.

אני גאה להיות בת להורים עולים!

הכותבת היא קומונרית בתנועת הנוער העובד והלומד