לארגן בת מצווה ולהצליח להישאר שפויה

מוות קליני. כזה שמתים, ואז יש התגלות ורואים אור. זאת פחות או יותר התחושה של כל האמהות איתן שוחחתי על עניין הבת-מצווש. סוף כל שיחה הייתה מייאשת יותר מהשנייה - "לא נורא, יש לך רק בת אחת", "יהיה טוב, בסוף זה יסתיים", ואפילו - "תהיי חזקה!" אחד. לרגע חשבתי ששוב נכנסתי להיריון והגיע זמני ללדת אבל לא.

כל אלו היו איחולים מנשים למודות ניסיון שעברו כבר בת מצווה אחת, והסתכלו עליי במבט חצי מנחם, חצי משועשע, כי אין כמו לשרוד רכבת הרים ואז לראות את הבאים בתור עולים עליה.

לטורים הקודמים:

ההסכם הסודי שלי עם בתי

ללמוד מילד בן עשר שיעור ביזמות

כשהילד חוזר הביתה עם דמעות בעיניים

"אני לגמרי הולכת ליהנות מהתהליך" אמרתי לעצמי. רציתי להגיד את זה גם לחברתי הטובה אורטל שעזרה לי בכל ההכנות, אבל הרגשתי שהאמירה הזאת תחייב אותי ממש ליהנות, אז ויתרתי.

במקום זה שיתפתי אותה בתחושות שהעבירו אותי האמהות האחרות. "עזבי אותך מאחרות", היא אמרה לי בנינוחות האופיינית לה באחת מהצעידות המשותפות שלנו. "אני אעזור לך ותראי שיהיה כיף". בטח, חשבתי לעצמי, הבחורה מנותקת, ככה זה כשיש לך רק בנים. במקום זה חייכתי אליה, ותוך כדי התנשפות אמרתי לה "ברור שיהיה כיף! מה כבר יכול להיות לא כיפי במסיבה לילדים?"

לו"ז מדויק

טוב ששאלתם, כלומר טוב ששאלתי. מכיוון שחשוב לי להיות חלק באירוע, שלא נאמר לנהל את האירוע ביד רמה, שלא נאמר לתכנן הכל לפרטי פרטים ולא לתת ליד המקרה לגעת בשום דבר ששייך לאירוע שלי (כלומר, שלה, ברור ששלה), מצאתי את עצמי טובעת ברשימות.

רשימות על גבי רשימות של דברים שיש לעשות. התחלתי באחת מרכזית, מסודרת וממוקדת מאוד, כזאת שכוללת את עיקרי האירוע - אוכל, קינוחים, עיצוב, מצגת ומוזיקה. מהר מאוד כל סעיף הפך גם הוא לרשימה בפני עצמה, שהפכה גם היא לכמה רשימות. בקיצור, גידול אקספוננציאלי של רשימות - כמו נגיף הקורונה, רק ברשימות.

שלומית ושיר. מתכננות לפרטי פרטים(צילום: רותם פישמן)

אחרי שלושה ימים חסרי שינה, בהם טבעתי ברשימות וחישבתי שוב ושוב את הלו"ז המדויק של הוצאת האוכל וסידור "שולחן השוק", שבו הכל חייב להיות מאורגן על הדקה כמו במסעדה (בכל זאת, מדובר בילדים, כן? עניין הדיוק הוא קריטי כאן), הבנתי שאני חייבת לשתף קצת את הבת שלי בתהליך. בכל זאת, חשוב לי שהיא תהיה מעורבת, רק בבקשה שלא תתערב.

אין לי מושג איך (בטוח יצאה על הצד של האבא), מתברר שהייתה לה דעה מוצקה על כל עניין ועניין. האוכל הוחלף מיד ("זה ממש קריטי לי, אמא!"), כל צבעי הקונספט הומרו ("אני מוכנה להתפשר על ורוד-לבן עם נגיעות של 'רוז'". בדקתי, מתברר שיש צבע כזה), והרעיון של אלבום תמונות עם כל התמונות היפהפיות מיום הצילומים - הוטס מהשולחן כלא היה.

"לא נורא, העיקר ששיר תצא מרוצה", אמרה לי אורטל תוך כדי תנוחת פלאנק מכאיבה במיוחד באימון הפילאטיס המשותף שלנו. כן, הינהנתי לעברה, מיד סיננתי לעצמי, איך לעזאזל היא לא נשברת?

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

כשחזרתי הביתה, טעונה באנרגיות חיוביות מהאימון ומאורטל, מצאתי את שיר ישובה על הלפטופ שלי וצופה במצגת שהכנתי לה כהפתעה לאירוע. המומה מהתגלית המזעזעת, מיד אמרתי לה שממש חבל שהיא לא משחררת קצת.יכול להיות שאפילו רמזתי שיש לה ענייני שליטה.

היא בתגובה הגישה לי מסמך מסודר של כל הדברים שהיא רוצה שיוסרו לאלתר מהמצגת, ואחרי משא ומתן שלא יבייש את הסכמי אוסלו, מצאתי את עצמי מסירה את כל הדברים שביקשה. הכל כולל סרטון שכבר ערכתי ותמללתי ("זה לא מצחיק, אמא" היה הנימוק המרכזי עליו נשענה ההגנה).

לא לשכוח את הנגיעות של הרוז(צילום: אלבום פרטי)

"שלומית, תתרכזי בעיקר. הרי רוב המצגת נשארה, לא?" אמרה לי אורטל בחיוך באימון שריפת שומנים, תוך כדי תרגיל של סמוך-קום רצוף למשך דקה. ממש רציתי לומר לה שנראה לי שהיא יכולה לסמוך עליי שלא אקום מהתרגיל הבא שהבת שלי תעשה לי וגם לא מהתרגיל הזה, אבל שוב שתקתי. חבל היה לי על אדי החמצן האחרונים שלי.

מוותרת על ההפתעות

אחרי חשיבה עמוקה מהצד שלי, החלטתי שבמקום לעשות את האירוע הזה בצעדי טנגו עם הבת שלי, אולי כדאי שאוותר על כל עניין ההפתעות ואתייעץ איתה על הכל (כלומר, אעשה בדיוק מה שהיא רוצה).

הרי הילדה מחליטה מה ללבוש מגיל שנתיים, ובגיל שש הספיקה לומר לי את המשפט האלמותי "אמא, תני לי לעשות את הטעויות של עצמי, אחרת איך אלמד?", אז מה הפלא שגם הבת מצווש שלה מאורגנת לה לגמרי בראש?

ככה יצא שיום לפני בת המצווה, אחרי שבוע אינטנסיבי במיוחד שבו אני ואורטל הפכנו את בית העם במושב שלנו לאולם נשפים מהסרטים ואחרי שהכל היה ערוך ומסודר טיפ-טופ, הצעתי לשיר בחיל ורעדה לעלות ולראות את התוצאה הסופית.

רכבת הרים(צילום: אלבום פרטי)

כמו במסדר המפקד, היא בחנה את המקום בקצרה, ופסקה - "אין מספיק מקומות ישיבה. חייבים להזמין שולחנות וכיסאות! השולחנות הנמוכים שערכת נחמדים, אבל זה פשוט לא יספיק".

כמובן שהוזמנו עוד שולחנות וכיסאות. האירוע באמת היה מושקע ושמח במיוחד, והוכתר כהצלחה מסחררת מצד כולם. אני יצאתי לחופשת מחלה יזומה שבה יצא לי לחשוב על כל החודש האחרון.

וזה מה שחשבתי - כל אחד צריך אורטל בחיים, כי אם לעלות על רכבת הרים, אז לפחות שיהיה מי שיחזיק לך את היד. למרות הדרך וגם בגללה, נהניתי מרכבת ההרים הזאת, והייתי מוכנה לעשות את זה שוב (קצת מזכיר לידה). ואחרון חביב - ברכבת הרים כמו בחיים, הכי נהנים כשמשחררים.

הכותבת היא אם לשלושה ילדים (14, 11 ו-9)