ניצחון ספורטיבי שהוא הפסד מדיני / ד"ר לכדורגל
הוויתור על סמלי המדינה בגראנד סלאם אבו דאבי בג'ודו עלול רק לגרום להתרחבות תופעת החרם הפוליטי בתחרויות. תהיו בטוחים שבכדורגל זה לא היה עובר בשקט. סיכום תוצאות הסבב הנוכחי בפוליטיקה של הספורט
הטור הזה עסק מספר פעמים בעבר ביחסים שבין שלוש הצלעות במשולש הטעון של פוליטיקה-ספורט-ספורטאים. בעיקר עמדתי על חוסר האיזון בין המעורבות העמוקה של מדינות, תקשורת וקהל בפוליטיקה של הספורט, לבין הדרישה הגורפת מן הספורטאים שלא לעסוק בעניינים האלה.
והנה בשבוע שעבר, לצד האיפון, הווזארי והגליצ'ים של הספורטאים, קיבלנו הצצה כפולה לחלק מהדילמות האישיות שלהם, ולמאבקים הפוליטיים שמתרחשים מתחת למזרני הג'ודו ובחדרי הישיבות של פיפ"א.
עוד לפני יציאתה של משלחת הג'ודו לטורניר הגרנד סלאם באבו דאבי, הודיע איגוד הג'ודו המקומי המארגן את התחרות שהספורטאים הישראלים יורשו להשתתף בתחרות רק בתנאי שיופיעו ללא סמלים מזהים כמו דגל המדינה והכיתוב 'ישראל' על גבי חליפות הג'ודו. ניסיונות ההתערבות של ישראל, בנוסף ללחץ שהופעל מצד איגוד הג'ודו העולמי, לא גרמו למארגנים לסגת מעמדתם.
העובדה שהג'ודו הישראלי נמצא בפריחה אדירה מן הסתם ידועה היטב גם למארגנים. לכן סביר להניח שההחלטה התקבלה אצלם גם בעקבות החשש מהאפשרות שספורטאי ישראלי יזכה במדליית זהב, מה שיאלץ אותם להניף את דגל ישראל באולם ולנגן את "התקווה", על אדמתה של מדינה ערבית שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
אם מכך חששו, אזי שהצדק היה איתם. למרות השתתפותם של מתחרים איכותיים בטורניר, נבחרת הג'ודו, שמציגה רוחב ועומק בקטגוריות משקל רבות בנשים ובגברים, זכתה בחמש מדליות: זהב לטל פליקר הנהדר ועוד ארבע ארד לאורי ששון, פיטר פלצ'יק, טוהר בוטבול וגילי כהן. יוצא שההישגים של הספורטאים הישראליים, באופן אבסורדי, רק מחזקים את החלטה של איגוד הג'ודו של אבו דאבי, שבדיעבד חסכה להם חמישה מצבים של מבוכה מדינית.
במקרה הזה, זוהרו של הניצחון הספורטיבי הועם על ידי ההפסד הפוליטי. למרות הדיבורים הנחרצים של שרת הספורט מירי רגב שעצם הזכייה במדליות היא תקיעת אצבע בעין של האבו-דאבים (תרגיל שעל מזרן הג'ודו היה עולה בענישה) ושל אחרים על זקיפות קומה לאומית, בסופו של דבר, ועל אף התמיכה לה זכינו מהבן של טראמפ וממייסד וואטסאפ יאן קום, שטרח ושיתף את "התקווה" - בפועל משלחת של מדינה ריבונית הקיימת שבעים שנה השתתפה באירוע ספורט רשמי של איגוד ספורט בינלאומי כשהיא נאלצת להסתתר תחת הדגל של איגוד הג'ודו.
גם בעבר (ואפילו הקרוב) היו מקרים שבהם ספורטאים נאלצו להתחרות שלא עם דגל מדינתם, אלא תחת דגל בינלאומי אחר. לאחר השעייתה של רוסיה מן המשחקים האולימפיים בשל הפעלת תוכנית סימום נרחבת והפרה שיטתית של תקנות הסוכנות העולמית למניעת סימום בספורט, הורשו מספר אתלטים רוסיים, שנמצאו חפים מאשמה, להתחרות תחת דגל נייטרלי של איגוד האתלטיקה. כמובן שמדובר בשני מקרים נפרדים, ולמרות תוצאה סופית דומה, הרי שהנסיבות שהביאו לתוצאה הן שונות לחלוטין. רוסיה נמצאה אשמה בהפרת חוקי הספורט, בעוד שבמקרה שלנו לא מדובר בספורט אלא בעניין פוליטי.
לתוך הקלחת הרותחת הזו מושלכים הספורטאים. עבורם מדובר בדילמה קשה ביותר. בפן האישי והמקצועי, להתחרות, לנצח, להתקדם בדירוג העולמי ולזכות במדליה, מהווים חלק מרכזי באופי של כל אתלט מקצועני. זו תכליתם, ועבורה כמעט כל מחיר הוא ראוי לתשלום. לכן הספורטאי לרוב לא יוותר מעצמו על השתתפות בתחרות. בפן הציבורי, לעומת זאת, החרמה תזכה אותם באהדה והסכמה עלולה להיות מפורשת כאנוכיות. יהיו גם מי שאפילו יראו בהם "בוגדים", כפי שקרה ברוסיה לחלק מהאתלטים שהשתתפו בתחרויות.
האפשרות השלישית, כזו שדנו בה כאן בעבר, היא שהספורטאי כן ישתתף בתחרות, ובה בעת ינצל את הבמה להבעת דעתו. טל פליקר, לדוגמה, מצא פשרה מתונה שנראה שהתאימה לכל הצדדים כששר לעצמו את ההמנון על הפודיום. האבו-דאבים לא הורידו אותו מהפודיום, לא פרצה תקרית בינלאומית, ואנחנו התרגשנו.
האם קיווינו שיעשה יותר? אולי שישלוף מאמתחתו, כמעשה הכדורגלנים, את דגל ישראל וינופף בו ברגע הנפת הדגלים. ספורטאי שהיה עושה זאת היה זוכה לתמיכה רחבה מהציבור בישראל.
הבעיה האמיתית אינה מה שעשה או לא עשה הספורטאי, אלא מה העסקנים והפוליטיקאים עשו או שלא. הם שיחקו את המשחק הפוליטי, שהתוצאה שלו הייתה שהספורטאים נותרו מבולבלים ומופקרים להחליט לבד על מעשיהם. בעוד שהספורטאים ניצחו בתחרויות שלהם, הפוליטיקאים הפסידו. אבו דאבי הייתה יכולה שלא לנפק ויזות לישראלים ובכך למנוע את הגעתם, אבל המקומיים בחרו כן לאפשר את כניסתם של הספורטאים, תחת התנאי שהציבו, ובכך בעצם גלגלו את הכדור חזרה לישראל.
ייתכן שהחלטה של ישראל לאפשר לספורטאים להתחרות ללא סמלי המדינה תתברר כצעד טקטי נבון. לפעמים מוטב לוותר בעניין קטן לטובת שמירה על אינטרס גדול יותר. עם זאת, כדאי לזכור - בזמן שכולם מתחממים בהבטחה של ראשי האיגוד של איחוד האמירויות לפונטי, שבשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ג'ודוקאים במדים הלאומיים מתחרים בכל נקודה בגלובוס, ישנה גם אפשרות אחרת. אפשרות שהתגובה המדינית הרפה של ישראל תתפרש כאיתות לכך שהלחץ מצליח, מה שיגרום דווקא להתרחבות התופעה.
רגב – רג'וב: 1:1
במקביל, הזדמן לנו בשבוע הנדיר הזה לראות עוד משחק ספורט פוליטי (ספורליטי) איכותי. בהתאחדות לכדורגל ובמשרדי החוץ והספורט עקבו במתיחות רבה השבוע אחרי המתרחש בכינוס מועצת פיפ"א בהודו. החשש היה שהמועצה תדון בדרישה שהעלה יו"ר ההתאחדות לכדורגל הפלסטינית, ג'יבריל רג'וב, להפסיק לאלתר את פעילותם של שישה מועדונים: אליצור עירוני יהודה, הפועל אורנית, הפועל בקעת הירדן, בית"ר עירוני אריאל, בית"ר גבעת זאב ובית"ר מעלה אדומים, הפועלים ביישובים שנמצאים מעבר לקו הירוק.
הדרישה של הפלסטינים מתבססת על סעיף 72.2 בחוקת פיפ"א, שלפיו מדינה החברה בפיפ"א אינה יכולה להקים קבוצות כדורגל בשטחה של ישות מדינית אחרת, לשתפן בליגה או לערוך משחקים בשטחה, ללא קבלת אישור מראש מהתאחדות הכדורגל של אותה מדינה.
לטענת הפלסטינים, המשחקים של ששת המועדונים האלה מתקיימים בשטח שהוא אינו ישראלי אלא שייך לרשות הפלסטינית, ולכן הם מבקשים מפיפ"א להורות להתאחדות הישראלית לסגור את ששת המועדונים או להעבירם מערבה לקו הירוק. במקרה שהדרישה הפלסטינית הזו תתקבל במוסדות פיפ"א, וישראל תסרב למלאה, הם יוכלו להגיש בקשה להשעייתה של ישראל מתחרויות בינלאומיות או לסילוקה מפיפ"א.
אמנם התרחיש הזה אינו נראה מציאותי כרגע, אבל חשוב לדעת שההצעה הפלסטינית שנהדפה ברוב גדול של 73 אחוז מול 27 אחוז היא התוצאה הטובה ביותר שלהם עד כה בפיפ"א. אם לוקחים בחשבון את מאמצי הבלימה הגדולים שנעשו מצד ההתאחדות, משרד החוץ והמל"ל, שכללו הפעלת לחץ דיפלומטי ומדיני על ממשלות והתאחדויות בעולם, ואפילו שיחה אישית בין ראש הממשלה למזכ"ל פיפ"א ג'יאני אינפטינו כדי להסיר את הדרישה הפלסטינית מסדר היום, הרי שהתוצאה הסופית נראית קצת פחות טובה.
דחיית האיום הפלסטיני היא ככל הנראה הישגו הגדול ביותר של יו"ר ההתאחדות עופר עיני עד כה. עיני גייס לשם כך את כל כישורי המו"מ שלו ויכולת הטיפול במשברים כמזכ"ל ההסתדרות, ולנוכח חוסר המקצוענות והיעדר המעורבות הבולטים לרעה של היו"ר בניהול ובתכנון עתידו של הכדורגל הישראלי, נדמה כי סוף-סוף נמצאה הסיבה העיקרית למינויו לתפקיד.
חרף ההצלחה, ולמרות תגובתה של פיפ"א שטענה כי מדובר בתסבוכת מדינית שנמשכת למעלה ממאה שנה ואין לצפות שהיא תהיה זו שתפתור את הסכסוך, נדמה שהעניין עוד לא הגיע לקיצו. האיום על הכדורגל הישראלי תלוי ועומד, והעיניים נשואות אל מארס 2018 - הוא המועד שבו אמורה לפוג הדחייה של שנה מדיונים בנושא, שהושגה מעבודת הוועדה המשולשת של ישראל, פיפ"א והפלסטינים בראשות הדרום אפריקאי טוקיו סקסוואלה, לבחינת מצב הכדורגל בשטחים.
נכון לכתיבת שורות אלה, המונדיאל של שנת 2022 מתוכנן להתקיים בקטאר, עוד מדינה שאיתה אין לישראל יחסים דיפלומטיים. ננסה לדמיין תרחיש שבו נבחרת ישראל בכדורגל, מונהגת על ידי מנור סלומון ועם פלקושצ'נקו, דאבור, קינדה, קליימן, קבהא וקלטינס, עושה היסטוריה ואחרי 52 שנה מעפילה למונדיאל. אלא שעל החגיגות תעיב דרישת המארגנים, שיאיימו לא לפתוח את הטורניר עד שפיפ"א תורה לנבחרת ישראל להופיע ללא הדגל על המדים הלאומיים, כאשר במקום התקווה ינוגן המנון ליגת האלופות.
האם גם במקרה כזה השרה רגב (או אולי כבר רה"מ רגב בשלב הזה), תגיב כפי שהגיבה במקרה של הג'ודו? לתחושתי, כולם יודעים את התשובה.
למי שמעוניין בתרחישים יותר מציאותיים מהעפלה למונדיאל, נניח שלנוכח המציאות המדינית והמאמצים של תנועות חרם בינלאומיות כ-BDS תחליט מחר ההתאחדות של ספרד (שבה נמצא בסקר עדכני ושנתי שעורך ה-BBC ששישים אחוז מהאוכלוסייה תופסים את ישראל בצורה שלילית, לעומת 11 אחוזים שחושבים ההפך) שלא לאפשר לשחקני נבחרת ישראל להופיע למשחק עם סמלי המדינה.
מה אז תהיה תגובתה של מירי רגב? האם תנחה לקבל את התנאי, או אולי תורה לנבחרת להחרים את המשחק? אולי שוב תפיל את ההחלטה כיצד לנהוג על הדשא על השחקנים, או שתעודד אותם למחות בשידור חי? אולי בכלל כדאי להושיב את השגריר הספרדי על כסא מיוחד שעליו קרני שור?
בואו נקווה שנתבדה, והמציאות דווקא תאפשר יותר פתיחות ופיוס. עד אז, ניאחז בדבריו של עיני, שלמען כולנו נבקש שהוא באמת מתכוון אליהם: "האמירה של מועצת פיפ"א היום חשובה, נכונה ואמיצה. ההתאחדות תמשיך לעשות הכל לטובת הכדורגל ותבטיח שישוחק בכל מקום. אני עדיין משוכנע שרג'וב צריך ויכול לנצל את הכדורגל כגשר לשלום בין הפלסטינים לבינינו וההצעה שלי למשחק השלום עדיין תקפה". אינשאללה.
לפנייה לכתב/ת 
