"חמישה ברציפות, בייבי!" / אמריקן איגל
לחמניה עם שניצל ביד אחת, בקבוק בירה ביד השנייה, כובע של אלופי המערב על הראש ואפס דאגות בלב. דיווח מיוחד מהחגיגות בחדר ההלבשה של גולדן סטייט ווריורס, הקבוצה הראשונה מאז הסיקסטיז שמגיעה לחמישה גמרי NBA רצופים. וגם: הדיכאון של אוהדי הבלייזרס אחרי הסוויפ הכי תחרותי בהיסטוריה
אמריקן איגל - כל הטורים מגמר המערב
- כל הנוצץ גולדן: דיווח ממשחק מספר 1
- כשגולדן סטייט לוחצת על הכפתור האדום: דיווח ממשחק מספר 2
- מאוקלנד עד פורטלנד: דיווח ממשחק מספר 3
"מאז שב-NBA הייתה כניסה רק לשחקנים לבנים", משלים אותו הפיזיותרפיסט של גולדן סטייט ומשכיב את כולם מצחוק. אבל קליי לא מוותר. הוא לוקח שלוק מהקורונה ושואל: "לא, ברצינות, מי האחרונים שעשו את זה, הלייקרס?"
"האמת שרק הסלטיקס בשנות השישים. אתם הקבוצה היחידה אי פעם מהמערב שמצליחה לעשות את זה", אני מוסר לו אסיסט סטטיסטי, ומיד מרגיש כמו החנונים האלה שיושבים בשורה הראשונה ומזכירים למורה לתת שיעורי בית. טוב שלא עניתי בהצבעה.
"לא ייאמן", קליי מחייך. "פאקינג לא ייאמן".
פאקינג לא ייאמן. בדיוק ההגדרה למה שגולדן סטייט ווריורס עושה כבר חצי עשור. זו כבר מזמן לא קבוצת כדורסל. היא הכדורסל. היא האבטיפוס. היא המדד. היא האורים והתומים והמכדררים והמוסרים והחותכים והשומרים והקולעים. ג'יזס, איך שהם קולעים.
סטיב קר לקח לפני חמש שנים חבורה של שחקנים טובים מאוד, יצק בהם קצת גרג פופוביץ', קצת פיל ג'קסון והרבה סטיב קר - ושבר איתם את השורות. גולדן סטייט 2019-2014 כמעט אף פעם לא נמצאת בסכנה. היא הסכנה. היא זו שדופקת בדלת. היתר הם אלה שצריכים להתחבא.
"אני מקווה שלא ימעיטו בערכו של ההישג הזה", יאמר בהמשך קואוץ' קר. או בתרגום חופשי: תפסיקו כבר לבלבל את המוח עם דיבורים על סופר טים והול אוף פיימרים וחוסר תחרותיות, ותתחילו לתת כבוד. כמו שנתתם לסלטיקס של ראסל וקוזי. כמו שנתתם ללייקרס של שאקיל וקובי. כמו שנתתם לבולס של ג'ורדן ופיפן (וגם קצת שלי).
סדרת מופת
"מתי האימון מחר?!", צורח סטף קרי, חבוש בכובע "אלופי המערב". קולו מהדהד בחלל הלוקר רום באותה עוצמה שבה השלשות שלו הידהדו בחלל ה"מודה סנטר" שעה קלה קודם. בהיעדרו של קווין דוראנט הפצוע בשריר התאומים, קרי ידע לנפח את השריר הארבע-ראשי: ארבע פעמים נתן בראש. הוא לא קלע פחות מ-36 אפילו במשחק אחד, ובניצחון 117:119 ביום שני שידרג לטריפל-דאבל: 37 נקודות, 13 ריבאונדים, 11 אסיסטים, 0 סימני שאלה.
"סטף" היא כידוע לא סדרת המופת היחידה שננעלה השבוע, אבל בניגוד לפינאלה של HBO, שהותירה מיליוני מעריצים מבולבלים ומאוכזבים, פרק הסיום ב-GSW רק השאיר טעם של עוד. העונה החדשה - ארבעה עד שבעה פרקים, תלוי בתסריטאים - נפתחת בחמישי הבא: שליטת שלוש הממלכות (בדרך לכיבוש הרביעית בחמש שנים), ככל הנראה בעזרת דרקוני החיזוק קיי-די, בוגי ואיגי, שהמייסטרים מנסים להכשיר בזמן, תתייצב בלי יתרון ביתיות מול הצי של יאניס או הדינוזאורים של קוואי.
אף אחד בחדר ההלבשה לא עונה לשאלה של סטף. כולם יודעים שאין אימון מחר. ובכלל, למחר נדאג מחר. עכשיו האפי האוור. תנו להרים כוסית בשקט.
כוסית, וגביע. קרי מתחיל עם הגביע החשוב יותר ומרים את הבן קאנון - ורק אחר כך מניף את גביע המערב. זה הסדר הנכון. פמילי גאי.
מצבו הרפואי של דוראנט, האלפא-דרקון של הווריורס - או ככה לפחות חשבנו בזמן שהאפיל על קרי כאשר השניים חלקו פרקט אחד - ממשיך להיות לא ברור. מה שכן ברור זה שהסוויפ סידר לו עוד עשרה ימי מנוחה שיעשו לו רק טוב. בפורטלנד, מצידם, ינסו לנצל את הזמן הזה כדי להבין מה לעזאזל קרה להם שוב ושוב (ושוב).
הגיבור של פורטלנד. כמעט
משחק 4 בגמר המערב, אמצע הרבע הראשון ב"מודה סנטר". הכרוז מבקש מהקהל לעשות כבוד לקינון לואו, מאמן קבוצת הפוטבול של תיכון פארקרוז בפורטלנד ובעצמו שחקן עבר, שלפני כמה ימים תיקל תלמיד שפרץ לבית הספר עם רובה וריתק אותו לקרקע עד שהגיעו השוטרים. האוהדים נענים לקריאה ומפנקים את לואו בסטנדינג אוביישן של גיבורים. עכשיו הם מנמיכים את המבט מהיציע לפרקט, מחפשים גם שם את הגיבור שיציל אותם מהדחה.
מאיירס לנארד ממש לא היה אמור להיות הגיבור הזה. ממנו כולם התייאשו כבר מזמן, במיוחד האוהדים, שחותכים אותו כל העונה ברשתות החברתיות, ואפשר להבין אותם: הסנטר של הבלייזרס מקבל 12 מיליון דולר לעונה ונותן 5.8 נקודות למשחק - כלומר יותר משני מיליון דולר לנקודה. "הוא השחקן השני הכי פחות אהוב על האוהדים", אומר ג'ון ג'אנטי, מנהל פורום האוהדים הרשמי של פורטלנד. "רק את אוון טרנר הם סובלים פחות: 16 מיליון דולר, 6.8 נקודות".
למזלו של מאיירס, יש מי שעדיין מאמין בו. המאמן טרי סטוטס פותח איתו בחמישייה משחק שני ברציפות, ומקבל ממנו מחצית ראשונה ברמות סטף קריות: 25 נקודות, 10 מ-12 מהשדה כולל דאנק על המצח של דריימונד גרין, 5 מ-6 לשלוש. הבעיה שבצד השני עומד סטף קרי ונותן מחצית ראשונה ברמות מאיירס לנארדיות עם 25 נקודות משלו.
סוף רבע שני, 65:69 לפורטלנד. משחק שלישי ברציפות שהיא מובילה בדו-ספרתי וסוגרת את 24 הדקות הראשונות עם יותר מ-60 נקודות. בפעמיים הקודמות זה לא נגמר טוב. גם עכשיו הקהל הרבה יותר זהיר מאשר אופטימי. "כבר היינו בסרט הזה", אומרת לי האוהדת ג'יני. במשחק השלישי פגשתי כאן אוהד עם קעקוע דג הזהב שביקש שלוש משאלות וקיבל שלושה צינורות. האם הג'יני יצליח איפה שהדג נכשל?
מוציאים את המיץ - ואז מחזירים
אין ספק, הבלייזרס יודעים להוציא לאוהדים שלהם את המיץ. בחברת ג'מבה ג'וס מצאו דרך להכניס אותו בחזרה. קווין קלברו, שדר טלוויזיה חביב וקירח כמו לא מעט מושבים באולם היום, מקבל אתגר באחד מפסקי הזמן: אם תקלע שלוש פעמים מקו העונשין תוך 45 שניות, כל האוהדים באולם יזכו בקופון למיץ.
האמריקאים מתים על קופונים (דוד שלי אפילו הכיר ככה את אשתו השנייה: שניהם עמדו יחד בקופה של הסופרמרקט בבוסטון ושלפו מהארנק את אותו קופון שגזרו מהעיתון), וקלברו לא מאכזב אותם. הוא משחיל שלוש צ'אקות תוך 20 שניות ומנשק את "בלייז" הקמע. יאיר גרבוז סירב להגיב.
אחרי מופע המחצית של מאיירס, מתחיל מופע המחצית של "סלאדק המדהים". בגיל 61, הוא מוצג כאן כאקרובט הכי מבוגר בארה"ב. סלאדק בונה לגובה מגדל משמונה כיסאות, ומקנח בעמידת ידיים על העליון שבהם. האוהדים מגיבים בתשואות מינוריות, ואפשר להבין אותם. בשבוע האחרון הם ראו כבר מספיק דברים שמתחילים בצורה מבטיחה רק כדי להתרסק בסוף. אבל בניגוד לקבוצה שלהם, סלאדק מצליח לשמור על יציבות עד הבאזר (ובניגוד לענבל אור, המגדל שלו אמיתי לחלוטין ולא מצג שווא שדינו אולי מאסר).
לפני פתיחת הרבע האחרון במשחק - ואולי בעונה כולה של פורטלנד - משמיעים באולם את I'M A SURVIVOR של דסטיני'ז צ'יילד. האוהדים מבינים את הסאבטקסט ומגיבים בהתאם. וכשסטף מחטיא זריקת עונשין - דבר שלא קרה לו ברבע רביעי בפלייאוף כבר 81 משחקים וארבע שנים - הם מגיבים ברעש שלא שמעתי מהם מעולם (גילוי נאות: זה היה בסך המשחק השני שלי אצלם אי פעם).
אבל זו הייתה רק מכה קלה בחרב של הווריורס. כמו תמיד, הם לוחצים על הכפתור האדום המפורסם ומוחקים פיגור 8.
עשר שניות לסיום, שוויון, כדור פורטלנד. על המסך הענק באולם מופיע ביל וולטון, הסנטר המיתולוגי שהוביל את הבלייזרס לאליפות היחידה שלהם ב-1977 (הבן הלא מיתולוגי שלו, כזכור, הוביל את לברון ג'יימס אל מחוץ לפלייאוף ואת עצמו ללשכת התעסוקה). האוהדים מגיבים ברעש שלא שמעתי מהם כבר עשר דקות. "וולטון השחקן השני הכי אהוב עליי בבלייזרס בכל הזמנים", אומר לי ג'ון (זוכרים מי זה, כן?).
מי ראשון, קלייד דרקסלר?
"ג'רום קרסי".
אני לא מספיק לשאול "ג'רום קרסי?? אתה מסתלבט, נכון, ג'ון-ג'ון?", וההוק-שוט של דמיאן לילארד הולך החוצה, בו בזמן שהלב של ג'יני מתכווץ פנימה. הארכה. ושם, אותו סיפור פחות או יותר. לילארד, מינוס 2, כדור אחרון, רק חישוק.
זה היה הסוויפ הכי תחרותי בהיסטוריה. באמת, אין סוויפ פחות מוצדק מזה. פורטלנד הייתה יכולה להיות עכשיו במינוס 3:1, שוויון 2:2 או אפילו יתרון 1:3 בגמר המערב. היא הובילה במצטבר 101 דקות לעומת 83 של הווריורס, אבל גם הפכה לקבוצה היחידה בשני העשורים האחרונים שמאבדת יתרון 15 בשלושה משחקים שונים באותה סדרה. בקיצור, אוהדי ג'רום קרסי, תתעודדו: אתם לא גרועים, סתם לוזרים.
הבלייזרס נכשלו פעם אחר פעם בדברים הקטנים מול השחקנים הגדולים. וזה כנראה ההבדל בין קבוצה שמבקרת בגמר המערב פעם ב-19 שנה, לקבוצה שמגיעה לגמר ה-NBA פעם בשנה.
לפנייה לכתב/ת 
