וולקאם טו דה פארטי: מסיבת צפייה עם האוהדים באורקל ארינה / "אמריקן איגל"
מה עושים כשההצגה הכי טובה בעיר נודדת מחוץ למדינה? מזמינים 20 אלף אוהדים לאולם הביתי ומתנהגים כאילו הכל כרגיל. אז מה אם אין פרקט, אין סלים ואין משחק - העיקר שאפשר לחגוג. 4,326 ק"מ מטורונטו, ליאור איגל בילה עם אוהדי גולדן סטייט במסיבת צפייה באורקל ארינה
גולדן סטייט היא ההצגה הכי טובה באוקלנד כבר שנים. אבל מה עושים כשיש בלת"ם, וההצגה הכי טובה בעיר נודדת מחוץ למדינה? מה עושים כשאין יתרון ביתיות, והמשחק מתקיים בכלל בטורונטו? מסיבת צפייה, זה מה.
כן, לראשונה בעידן סטיב קר הווריורס מצאו את עצמם פותחים את סדרת הגמר עם שני משחקי חוץ. 20 אלף אוהדים החליטו שאותם זה לא מעניין. הם שילמו סכום אחיד של 25 דולר לכרטיס והגיעו ל-Watch Party רשמית שאירגנה הקבוצה באורקל ארינה כדי לראות יחד את משחק 2 על המסך הענק. לעודד יחד, לקלל יחד, לשיר יחד, לשרוק בוז יחד, לרקוד יחד בפסקי הזמן, לאכול הוט דוג בינוני יחד, להתייבש יחד בתור לחנות המועדון, ובעיקר - לשלוח יחד אנרגיות לשחקנים שנמצאים 4,326 ק"מ מהם וכנראה לא יכולים לשמוע אותם.
אם מתעלמים מהפרטים הטכניים - אתם יודעים, דברים שוליים כמו העובדה שאין כאן פרקט, אין כאן סלים ואין כאן משחק - זה היה ערב רגיל לגמרי באורקל: המנון בהתחלה, עידוד מטורף באמצע, קונפטי של מנצחים בסיום.
בהיעדר יתרון הביתיות, המארגנים מפגינים את יתרון היצירתיות. קחו את טקס הצגת השחקנים, למשל. החמישייה של הווריורס לא כאן פיזית? נו פרובלם. מתנדבים עם גזירים מקרטון של קרי, תומפסון, איגודלה, גרין וקאזנס עולים בזה אחר זה על הבמה ומקבלים תשואות בעוצמה של ראשים בתלת מימד.
רגע לפני כדור הפתיחה מנגנים באולם את Welcome to the party. המסיבה אכן מתחילה לא רע מבחינת המארחת (כלומר הווריורס), אבל הרפטורס, כמו במשחק 1, בורחים ליתרון דו ספרתי. פתאום הסטלה של המציאות המדומה מתפוגגת, ונשארת רק המציאות: בסופו של דבר אתה סתם טמבל שיושב בתוך אולם כדורסל ורואה משחק בטלוויזיה. אמנם מסך 100 אינץ', אבל עדיין טלוויזיה. בשביל זה יצאת מהבית? 20 אלף הטמבלים האחרים, אגב, לא שותפים למחשבות האלה. הם עסוקים בסלפיז, במצלמת הנשיקות, בצ'ירלידרז, בפרסים.
חוץ מלורן. לורן עסוק בלקלל.
דריימונד, תזיז את התחת
"דריימונד, תזיז את התחת שלך להגנה!", "שופט, תוציא כבר את העיניים מהתחת!!", "איגי, קוואי בועט לך בתחת!!!" נראה לי שאפשר לעצור כאן.
אבל לורן לא עוצר. הוא רק מתחמם, ומשום מה, באופן קצת מוזר, עם כל קללה שהוא משחרר החיוך של אשתו שיושבת לצידו רק הולך ומתרחב. כשעל המסך רואים את דרייק - הנמסיס החדש של אוהדי הווריורס - לורן כבר מאבד את זה לגמרי: "דרייק, שתיחנק על המיקרופון המזד...שלך!"
המחצית הראשונה מסתיימת - מחצית ראשונה חמישית ברציפות שגולדן סטייט מפגרת בה. בשלושה מארבעת המקרים הקודמים היא לחצה על הכפתור האדום.
מאיה בורנשטיין, אוהדת שרופה בת 12 ובעצמה שחקנית כדורסל בוולנאט קריק (חצי שעה מאוקלנד), משוכנעת שזה בדיוק מה שיקרה גם הפעם. "הווריורס השתפרו לקראת סוף המחצית והם בדרך כלל בשיאם ברבע השלישי. יהיה בסדר ליאורי, אתה תראה". אה כן, כבר ציינתי שזו אחיינית שלי? (אמיר, למקרה שאתה קורא את זה - אל תשכח מי הדוד המועדף, הא?).
הניתוח של מאיה מדויק רק בחלקו. החצי הראשון של הרבע השלישי לא סתם בסדר. הוא מושלם. הוא אפי (דגש ב-פ', כן?). הוא מהרבעים שבהם הכל מתחבר. מהרבעים שמהם עשויות אליפויות. בפיגור 1:0 בסדרה, עדיין בלי קווין דוראנט, הווריורס מסתערים, ועם בליץ של 0:18 מבריחים את הרפטורס בחזרה למערה.
חמש שניות לסיום, כשאיגודלה קולע את השלשה שמשווה את הסדרה, לורן מרשה לעצמו
לחייך בפעם הראשונה הערב. "אתה האוהד הכי מופרע שראיתי", אני אומר לו, ועוד לפני שהוא מספיק לענות/לקלל, אשתו מגיבה במקומו: "הוא פשוט אוהב את הווריורס". וואלה? לא שמים לב.
מחר (04:00 בין רביעי לחמישי) הגמר חוזר לאוקלנד למשחק 3. הפעם יהיו כאן פרקט וסלים ואפילו סופרסטארים אמיתיים ולא בובות קרטון. וגם לורן יהיה כאן. אז אם הם לא רוצים להסתבך איתו, כדאי לשחקנים לתת את התחת.
לפנייה לכתב/ת 
