גם גלעד שליט רוצה לראות "חטופים"

מוקדם מדי

לא עכשיו, בבקשה. תתאפקו עד שגלעד שליט יחזור, כך הייתי מבקשת מאדוני "קשת" לו הייתי יודעת שיש להם לב או מינימום של רגישות לרחשי-לב ציבוריים. אבל הפרומו המפומפם לעייפה של "חטופים" מוכיח בדיוק את ההפך הגמור, והוא קשה לצפיה ומהפך קרביים. לא בגלל מה שקרוי "תמונות קשות". אלה יבואו בהמשך הסדרה, בפלאשבקים יצירתיים בהם נראים חיילים מעונים בעירום. בינתיים, חסכו מכם את זה בהזמנה לצפיה.

הפרומו של "חטופים". מזכיר לכם משהו?

אבל גם בהעדר תמונות קשות, הפרומו קשה לצפיה בשל השימוש הנצלני שלו ברגשות המשותפים לכל בר דעת במקום הזה. הוא קרוב מדי למציאות חיינו, נוגע מדי בעצבים החשופים של ישראלים באשר הם ומסתמך על זכרון הטראומה הקולקטיבית של חטופי לבנון והטראומה הנמשכת כל עוד גלעד שליט שבוי.

גם דיסקית צבאית וגם לוגו שמזכיר יותר מדי את השלטים שתלינו כשחיכינו לאודי גולדווסר ולאלדד רגב ז"ל, גם מוזיקה מאיימת וגם רמז לטרגדיות שעוד יתחוללו בסדרה - העירוב בין סמלים רבי עוצמה ומחוללי מניפולציה רגשית, לבין קידומה של מכונת הכסף החדשה של "קשת" פשוט מעורר קבס.

ברגש, ולא בכפיים

"מזמורי נבוכים" של קובי אוז יוצא השבוע לחנויות ויש בו שיר אחד ששבה את ליבי - תפילת החילוני. על המדפים בחנויות יפגוש שיר זה את המגה-להיט הבא של אייל גולן, גם הוא מגיע לחנויות השבוע, ובו תמצאו את השיר "מי שמאמין".ואם תאזינו להם בזה אחר זה, תבינו כמוני עד כמה מגוחך כל הדיון הלוהט סביב מוזיקה מזרחית איכותית או לא ולמה, ומדוע לא צריך לדבר על מוזיקה איכותית, לא חשוב מאיזו עדה, לעומת מוזיקה מסחרית נחותה.

אוז. לא מפחד (צילום: פאבל בולו)

את שני השירים אפשר לקטלג תחת התוית הגדולה "מוזיקה יהודית", אבל בעוד ששירו של גולן ממזרח את שירתם של חסידי ברסלב, מזמין מחיאות כפיים והרבה ענטוז במקומות הנכונים וכתוב במלים כלומיות, קלישאיות עתירות פאתוס לאומי מזויף, שירו של אוז משתמש במוטיבים מתוך שירת הפיוטים האנדלוסית, בקטעי סלסולים קצרצרים במקומות בהם הטקסט מבקש זאת, ולא מפחד – או פוחד כפי שיש לומר בעברית – מעיסוק בתכנים חברתיים בעייתיים ובסימון השבר בין המאמינים השונים באותו אל אחד שמחסן את אייל גולן מכל פחד.

הימור בטוח אחד: איש לא יענטז לצלילי השיר של אוז אבל מי שישמע אותו יידרש להקשבה שמפעילה לא רק את שרירי הרגליים. הימור שני: אייל גולן, כמובן, ימכור יותר. לטוב ולרע, ההבדל הוא באיכות, ובמאמץ מתמשך לשמור עליה. קובי אוז, כפרה עליו, ממשיך להתאמץ.

הצדוק יצא לאור

"טבע האדם", תערוכה מיצירותיו של צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב, ננעלת ביום שבת. מהרו פן תאחרו, 150,000 אנשים הפכו אותה לתערוכה הנצפית ביותר בתולדות המוזיאון, והגיע הזמן לומר לבן דוד תודה מקרב לב על הקסם שיצר, על הענווה שהפיח במבקרי המוזיאון כשנחשפו למיצב היפהפה "שדה שחור" ובו 20,000 פרחי ברזל אפלים, כמו שרידים של אסון קוסמי גדול, קמים לתחיה והופכים למפגן של אופטימיות, צבע וכישוף טהור כשנעים סביבם.

הטורים לתערוכה של צדוק בן-דוד (צילום: עופר עמרם) 

וזה גם הזמן לומר תודה ענקית למורים של בן דוד שבעטו אותו מ"בצלאל" החוצה אל העולם הגדול ולימודי פיסול באנגליה והתעקשות ארוכת-שנים להוכיח לעצמו שהוא יכול, מפני שהם אמרו לו את ההיפך הגמור מזה. שלכל היותר יצליח להיות נגר, אבל אמן אמיתי - לעולם לא. אינני יודעת אם יש במיצב של בן דוד אמירה מכוונת על טבעו של האדם, לשפוט את מה שנגלה לעיניו מהר מדי ובלי מחשבה ובלי לתת לעצמו שהות להבין, אבל אם כן - היא ודאי מכוונת גם למורים הללו.

מסחטות הרגש טוחנות לאט

מסחטת הרגש התקשורתית עבדה השבוע שעות נוספות. תאונת דרכים מחרידה בכביש הערבה הסתיימה במרדף של כל ערוצי הטלויזיה אחרי קרוביהם האבלים של המתים, ואלה היו אמורים לגרור את ההלם, הזעזוע והכאב אל כל אולפן חדשות, בכל שעה. "איך הרגשת כששמעת?" היתה השאלה השחוקה ביותר, כאילו יש באוצר המלים של אדם אבל כדי להעביר את תמצית הרגש אל מעבר למצלמות וכאילו שאנחנו, ליד המסך, זכאים ואפילו חייבים לדעת.

מסחטת הרגש פועלת גם כאשר לא ניתן לראות כאב, רק לשמוע אותו ולצפות

לו, וגם ליצור אותו. ביום ד', ב"עושים צהריים עם יעל דן", יכולתם להתוודע לסיפור הטראגי של אבי ויואב שייפר. תאומים שגדלו בארצות הברית וכשהגיעו לבגרות החליטו לעלות יחד לארץ, להתגייס יחד לצה"ל ולשרת ביחידה קרבית. יואב נפצע במלחמת לבנון השניה והוא נכה צה"ל. אבי השלים את שירותו הצבאי ונסע ללימודים בקולג'. לפני שבועיים נהרג בתאונת דרכים כשנהג שיכור פגע בו.

יעל דן מטלפנת אל יואב בלוס אנג'לס, והוא מספר פרטים בעברית מהוססת ומעיד על עוצמת הקשר בינו לבין אחיו המת. פתאום, בלי כל סיבה סבירה, היא משמיעה לו הקלטה של שניהם מתוך שירותרום אחד, בו יזמו שיחת טלפון בין שני האחים ושמחו בהם מאוד, ובאוירת העליצות המאולצת של המשדר הזה פטפטו קצת על לא כלום.

ההקלטה מסתיימת. לרגע משתררת שתיקה. "אתה בוכה?" שואלת יעל דן את יואב שייפר. הוא לא בכה. הוא אפילו לא כעס. אבל כשפורנוגרפיה של אסונות משתלטת על המסך, אפשר עוד לכעוס במקומו על מה שעשו לו בגלי צה"ל, רק כדי לסחוט עוד קצת רגש.

אף מילה על העגבניות

ביקורות טלויזיה שמופיעות באתר הזה, ובעצם, בכל מקום בו תקראו אותן, תמיד לוקות בחסר כשהמוצר אותו הן בוחנות הוא סדרה ולא משדר בודד. על פי הנוהג המקובל בעיתונות, כותבים ביקורת מיד אחרי הפרק הראשון, מבלי להתייחס למה שעתיד להתרחש על המסך מאוחר יותר. יש בין המבקרים כאלה שיצטיידו מראש בדיוידי של כל הפרקים ואפילו ינסו לשכנע את קוראיהם שגם אם פרק א' צולע, כדאי להמתין להמשך. יש כאלה, כמוני, שמעדיפים לצרוך את המוצר בדיוק כמו צופה מזדמן, בזמן אמת על המסך, וכך אירע שעשיתי עוול גדול לאייל שני ו"איפה האוכל?" שלו, שמשודר בערוץ 8 בביקורת שכתבתי על הפרק הראשון שהוקדש לעגבניות.

שני בפעולה. שווה למרות הדיבורים (צילום: רפי דלויה)

גם בצפיה חוזרת, מינון ההגיגים של שני, התחביר המופרך שלו, הפשטנות בהצגת הנושא וצרות אחרות של הפרק לא היו מחלצים ממני ביקורת טובה יותר. אבל אז הגיע הפרק המוקדש לחלב, השני בסדרה, ובו נרשמה צניחה מאוד משמעותית בהגיגים לטובת חקר הנושא, התעניינות רצינית יותר בבני האדם שעימם שני משוחח והתוודעות אל התעשיה האדירה והמסובכת שבסופו של תהליך מייצרת עבורנו חלב כמעט חף מטעם.

הפרק השלישי שעסק בגפן, בעלים ובצימוקים ובעיקר ביין, היה אפילו טוב מן השני, ובו נדמה היה כי שני מוותר לגמרי על הצורך להביא אל המסך אהבה עצמית ובמקומה הוא מגלה לצופיו פיסות היסטוריה ותרבות, בהתלהבות השמורה לסקרנים בלי גבול. התחביר שלו עדיין חורק כגיר על לוח ומקפיץ כמוהו, אבל על פי הפרקים האלה "איפה אוכל?" בהחלט שווה צפיה.