המנכ"ל מצוי בפרטים הקטנים: הרוגלך לא חמים

הייתי כלכלן והיום אני קופירייטר. יש לי קורות חיים בעובי של ספר טלפונים. התגלגלתי בין עבודות שונות, פגשתי טיפוסים משונים וצברתי סיפורים משעשעים. אני אחלוק אותם כאן עמכם כדי שתעלו חיוך על פניכם. אם זו לא הייתה הקריירה שלי, גם אני הייתי צוחק - פרק חמישי בסדרה.

• לפרקים הקודמים בסדרה:
  

פרק ראשון: אחים לקיצוץ

פרק שני: היום הראשון במשרד

פרק שלישי: כשלבוס יש פיתרון

פרק רביעי: הבוס רוצה שנחשוב מחוץ לקופסה, רק הפוך

כשאתה חדש בחברה או סתם נמצא בישיבה עם מספר אנשים שאתה לא מכיר, לא תמיד אתה באמת יודע מיהו הבכיר ומיהו הזוטר. למי אתה אמור להנהן בהסכמה, את מי אפשר לפסול על הסף, ולבדיחות של מי אתה אמור לצחוק בכל מקרה, גם אם הן לא ממש מצחיקות.

זה מה שקרה לי כשנכנסתי לישיבה עם מספר אנשים שלא תואר להם (ולא הדר, אבל זה כבר נושא לפרק אחר). הישיבה זומנה לדון על מצבו האנוש של קמפיין מסוים "שלא מביא מספיק טלפונים". כיוון שאני חדש, לא מעורב בקמפיין וגם לא ממש מעניין אף אחד, הראש שלי מתעסק רק בשאלה איך אני מזהה את חשיבות הנוכחים בחדר.

מה הקריטריונים?

לפי הגיל? ומה אם יש כאן כשרונות צעירים ו/או ילדים של הבעלים שהגיעו לתפקידי מפתח. לפי הלבוש? יתרון לא הוגן למלוקקים שבחבורה. לפי סוג הטלפון הנייד? יתרון לא הוגן ל-"גיקים". הגעתי למסקנה שאין ברירה אלא לחדול מלהתבונן בסממנים החיצונים השטחיים, להתחיל להקשיב למה שהם אומרים ואולי משם תבוא הישועה.

אני מקשיב לבחורה הצעירה שמדברת בלהט רב, על מודעה בגודל כזה וכזה שצריכה לרדת לעיתון הזה והזה בשעה כזאת וכזאת, תזכה לחשיפה כזאת וכזאת והכל במחיר כזה וכזה. הרבה בקיאות בפרטים ואכפתיות היא מפגינה. אני עובר להקשיב לבחור שלידה. הוא עושה רושם פחות לחוץ, אך לא פחות דרוך ומתרכז בעיקר בהבטחות שהכל יהיה בסדר.

הדברים החשובים באמת

ככל שאנו מתקדמים הלאה בסדר הדוברים, הפרטים הולכים ומתפוגגים. אישה אחת מספרת על כנס בחו"ל שהשתתפה בו, שם הוצג קמפיין "שעשה הרבה רעש". לא ממש רלוונטי לענייננו אבל שיהיה. גבר אחר אומר שצריך להחליף את הוילונות בחדר הישיבות, ואז נשמע קול מירכתי השולחן: "למה הרוגלך לא חמים?"

שכני לשולחן שרואה את ההפתעה על פני מזדרז להסביר לי שזה יו"ר הקבוצה.

"והקודם, שדיבר על הוילונות?" אני שואל.

"המשנה למנכ"ל".

"וזאת עם הכנס בחו"ל?"

"סופרוויזר".

"וזה שאמר שיהיה בסדר".

"מנהל צוות."

"וזאת ששלטה בכל הפרטים?"

"אה, זאת איזו מתלמדת חדשה שהגיעה רק לפני 3 חודשים".

בעוד אני מנסה לנסח לי את חוק "אמור לי במה אתה מתעסק ואומר לך מה מעמדך" אני שומע קול שמופנה אלי מירכתי השולחן

"ומה אתך, לך אין שום דעה בעניין?" אני מנסה לגבש לי מייד דעה מוצקה, מקורית, פורצת דרך ועם זאת כזאת שתמצב אותי כאחד ששייך לליגה של הגדולים.

"לדעתי", אני מכחכך בגרוני להגברת המתח, "לדעתי אם לא אוכלים את הרוגלך ישר אחרי שהם יוצאים מהתנור, חבל על הקלוריות".

ניתן לפנות לכותב, רועי פרידלר, בדוא"ל .