מונגוליה: מה עושים האיילים בימים? כמעט הכל

ב-19.7.10 יצאנו מהכפר חַאטְגַל שבמונגוליה, השוכן בפתחו של אגם חופסגול, למסע של חמישה עשר ימי רכיבה על סוסים לכיוון הגבול הצפוני עם רוסיה. היינו שלושה ישראלים, צוּיֶה - מדריך הסוסים, וגֶרְלֶה - שהצטרפה כמבשלת.

בשלושת הימים הראשונים הלכנו בתוך חורש מחטני צפונה, לאורך הגדה המערבית של אגם חופסגול. ישנו באוהלים, ובגֵר כשהתאפשר. בצהרי היום הרביעי פנינו מערבה, והעפלנו בתוך גיא. הגענו למעבר הרים ובו אוֹבוֹ גדול (Ovoo), גל אבנים מקודש הבנוי בצורת פירמידה.

מונגוליה, הרים סביב לה. מפת האזור

הנוף שנפרש לעינינו מערבה היה נפלא. המפנה הצפוני של ההרים מיוער בצפיפות, והמפנה הדרומי קרח.

מכיוון שמורדות ההרים בנויים שלוחות, ובכל מפנה צפוני גדלים עצים, התקבלו כתמים של יער ירוק כהה בתוך משטחי עשב ירוק בהיר ועשיר. מאחורי ההרים ניתן היה לראות הפסגות הגבוהות והקרחות של רכס הורידול סרידאג (Horidol Saridag).

ממעבר ההרים ירדנו לאורך נחל, שהתפתל בתוך כרי העשב הירוקים, ומדרונות ההרים השתפלו כלפי העמק בו הלכנו. העננים ציירו צל על מדרונות ההרים. עצים רבים מילאו את היערות, וכרי העשב היו מלאים בפרחים צבעוניים.

חלק מהזמן פסענו בתוך ערוצי נחל רחבים שבהם התפתל זרם מים צר. הסוסים חצו את המים, החליקו על חלוקי הנחל, והלכו לאט. בחלקים אחרים פסענו בכרי עשב ביצתיים, ורגלי הסוסים שקעו עד הברכיים, אותן משכו בכוח תוך שהם משפריצים בוץ.

מקומית מקיפה אוֹבוֹ העשוי מאבנים, עצים וצעיפים (צילומים: אפרת נקש)

הכנסת אורחים מונגולית

ביום השישי ירד גשם, רוח חזקה נשבה מולנו ונרטבנו לגמרי. דהרנו במשך שעתיים וחצי עד שעצרנו בבקתת רועים נוודים. בני המשפחה ראו אותנו מבעד לחלון, והאב יצא לחטוב עצים נוספים לתנור. שוב חווינו את הכנסת האורחים המדהימה של המונגולים. הדלת נפתחה, והאם וארבעת הילדים קיבלו את פנינו בחום רב. הורדנו את הבגדים העליונים, ותלינו אותם על כל מסמר וזיז שמצאנו בבקתה.

האם הכינה לנו תה מונגולי עם חלב, והיה כיף לשתות משהו חם ולהתייבש. האב נטל בשר כבש שהיה תלוי בבקתה, חתך אותו בסכין, והאם הכינה מרק מהביל. אני הסתפקתי במי המרק, וכולם מצצו בהנאה את הצלעות והעצמות.

לאחר הפסקה ארוכה בבקתה הגשם פסק, ויצאנו לדרך. אט אט נקרעו העננים, והשמיים הכחולים התגלו. מרחבים אדירים של עשב ירוק ובתוכו אגמים ובריכות רבים. חצינו שני נהרות על גבי דוברה, והגענו לקצה הדרומי של אגם תַּרְגָן (Targan Nuur). צבעי אחר הצהריים העשירו את צבעי העשב הירוק והשמיים הכחולים. את אוהלינו הקמנו לגדת האגם ונהנינו מצבעי העננים הכתומים והאדומים בשקיעה.

הכנסת האורחים המונגולית היתה טובה. ילדה וברקע הבקתה המשפחתית

בני הצאטאן: חיים במערכת אקולוגית

היום השמיני היה היום הקשה ביותר מאז שהתחלנו את מסע הרכיבה. בני הצאטאן חונים במקום מבודד ומרוחק, שהדרך אליו מסובכת ובעייתית. רכבנו על אבנים וקרקע בוצית בין שיחים, והסוסים התקשו מאד להתקדם. הלכנו בתוך ענן, וגשם ירד. טיפסנו למעבר הרים גבוה, וחצינו את הרכס. הגשם לא פסק והיה קר מאוד. לקראת סוף הירידה התלולה ראיתי את האוהלים הראשונים של הצאטאן.

נכנסנו לאוהל הראשון, שם שמחנו לפגוש את זַיָה (Zaya), צעירה מונגולית שלמדה שמונה וחצי שנים בילדותה בארה"ב. האנגלית שלה מצויינת, והיא ענתה לשאלותינו.

הצאטאן היא קבוצה אתנית של רועי איילים נוודים, המבייתים את האיילים ומשתמשים בחלבם, בעור, למשא, לרכיבה, ורק לעיתים רחוקות לבשר. הצאטאן חיים בטייגה (Taiga), שהיא מערכת אקולוגית המאופיינת על ידי עצי מחט (ערערים וארזים), לחות גבוהה ותנאים תת-ארקטיים. הקבוצה חיה בבידוד בטייגה של צפון מונגוליה, שם גדל סוג העשב ממנו ניזונים האיילים.

בני הצאטאן חיים באוהלים בצורת קונוס, הקרויים אוּרְץ במונגולית (Urts, ו-Tipi באנגלית). בעבר היו אנשי הצאטאן בונים את אוהליהם מעור איילים, אולם כיום הם משתמשים בבד קנבאס. זַיָה הסבירה לנו שכשיורד גשם האיילים נשארים בהרים, וכאשר השמש זורחת הם יורדים אל המחנה. מכיוון שהאיילים נעדרו מהמחנה יומיים, והחלב לתינוקות אזל, הם מתכננים לשלוח למחרת ילדים רכובים על גבי סוסים להביא את האיילים למחנה.

חשובים מאוד לחיי הנוודים במונגוליה. עדר האיילים של קהילת הצאטאן

אני זוכרת שעפתי מהסוס והתגלגלתי

למחרת בבוקר השמיים התבהרו, והשמש שטפה את העמק בו גרים בני הצאטאן. בצהריים זַיָה הפנתה את תשומת ליבי שהאיילים חוזרים למאהל. התבוננתי לכוון ההרים, וראיתי את עדר האיילים גולש במדרון לכוון העמק. האיילים התקרבו, ובמחנה חלה תכונה רבה. כל הנשים יצאו מהאוהלים כשבידיהן מלח. זַיָה הסבירה לי שהאיילים אוהבים ללקק מלח. כניסת האיילים למאהל היתה מרשימה. בני הקהילה גדשו את כפות ידיהם במלח, והאיילים ליקקו ברעבתנות. השמחה היתה רבה ומספר נשים התפנו מיד למלאכת החליבה, כדי לספק את רעבונם של התינוקות.

צוּיֶה ביקש מאיתנו שנצא לדרך. מאושרים מהשמש, ההופעה המרשימה של האיילים והנוף הקסום, ארזנו את הציוד שהתייבש ויצאנו לדרך חזרה. היה זה היום התשיעי למסע הרכיבה.

העפלנו לאוכף, חצינו את ראש הרכס, וירדנו בצידו השני בתוך חורש מחטני. הירידה היתה קשה לסוסים בגלל השיפוע החד, האבנים, והקרקע המלאה במים. אחרי שלוש שעות של רכיבה בירידה ארוכה, כאבו לי מאוד הברכיים. רכבתי לאט, וכל הזמן עצרתי את הסוס שרצה לרוץ אל הקבוצה. ייחלתי שנגיע לסוף הירידה ואוכל לרדת ממנו.

גֶרְלֶה רכבה לידי. הלכנו בתוך ערוץ, ולפתע קפץ הסוס של גֶרְלֶה כדי לטפס אל גדת הנחל, והסוס שלי קפץ אחריו ופרץ בדהרה פראית. ניסיתי למשוך במושכות, אולם המשיכה לא היתה משמעותית, לא הצלחתי לתפוס בקשת כדי להיאחז, והרגשתי מותשת. ויתרתי, ועזבתי את המושכות.

מצאתי את עצמי בתוך שיח. אני זוכרת שעפתי מהסוס והתגלגלתי. פקחתי את עיניי, ושמתי לב שנשימתי כבדה. העברתי את תשומת הלב שלי לחלקים השונים בגופי, וחשתי את כולם. הברכיים כאבו נורא, הראש והצלעות. על האדמה הקשה צמחו שיחים, והיו בה אבנים. צוּיֶה הגיע אלי, עירסל את ראשי בזרועותיו, ליטף את פני, ונשף אל חזי.

איילים מלקקים מלח מידיו של שמאן קהילת הצאטאן בטייגה המזרחית

אני בת מזל שנותרתי בחיים. למזלי ראשי לא נפגע - בתעופה מסוס דוהר בדרך כלל נפגע הראש, ולכן הרוכבים חובשים קסדות. אנחנו רכבנו ללא קסדות. במהלך הרכיבה הקפדתי לא להכניס את כפות הרגלים עמוק בארכובות. כנראה שזה שהקפדתי לדרוך רק על כריות כף הרגל איפשר לרגלים שלי להשתחרר מהארכובות, אחרת הייתי נגררת עם הסוס הדוהר.

שאלתי את צוּיֶה האם אפשר להשאר ולחנות במקום, והוא הסביר לי שאין בו עשב לסוסים, וטען שגם בלילה הקודם הסוסים לא אכלו מספיק במחנה הצאטאן. הצעתי שאשאר לישון לבדי בנקודה זו, שכולם ימשיכו עם הסוסים למקום בו העשב מתאים, ושבבוקר צוּיֶה יחזור אלי עם סוס נוסף, כדי לקחת אותי. צוּיֶה לא הסכים.

בדקתי האם אוכל להמשיך ללכת ברגל. לפנינו היה נחל, וזכרתי היטב את האדמה מלאת האבנים והמים בקרקע שבהמשך. אין אפשרות ללכת ברגל. בלית ברירה הצעתי שאמשיך ברכיבה עד לנקודה שבה יש מספיק עשב, מים לשתייה ועצים למדורה.צוּיֶה הורה לי לעלות על סוס אחר. בכל תנועה הרגשתי כאבים עזים. לשמחתי רכבנו לאט מכיוון שהעבירות היתה מאד קשה לסוסים. ארבעה קילומטרים נמשכו כנצח. כשירדתי מהסוס כל גופי כאב. לא ידעתי אם יש לי רק חבלות קשות, או שמא צלעותי נסדקו או נשברו. התקשיתי בנשימות עמוקות, וכל שיעול פילח את חזי בכאב חד, כאילו סכין חודרת לראותי.

השתקפות השמים הכחולים והעננים הלבנים באגם תַּרְגָן

היה ברור לי שאסור לי ליפול פעם נוספת

למחרת בבוקר התחדד לי שקרה משהו לצלעות שלי בצד ימין. צוּיֶה כרך את חגורת הדֶל שלו, שהיא רצועת בד ארוכה, סביב הצלעות שלי, כדי לשמור על חום ולקבע את הצלעות. העליה והירידה מהסוס הכאיבו מאד, בעיקר משום שיד ימין היתה מוגבלת בתנועה. צוּיֶה החזיק קצר את החבל הקשור לרסן הסוס שעליו רכבתי, על מנת שלא יוכל להשתולל. היה ברור לי שאסור לי ליפול פעם נוספת. גֶרְלֶה הובילה את סוס המשא.

את שני הלילות הבאים בילינו בצריף משפחתי. השינה על גבי מיטה היתה הרבה יותר נוחה לצלעות שלי. להתכופף באוהל ולהשתחל לשק השינה היו פעולות כואבות, ולפני שנכנסתי לישון באוהל נטלתי משככי כאבים.

רכבנו מזרחה לתוך רכס ההרים הורידול סרידאג המרשים. כשהגענו לסוללה ענקית, מורנה ובה שברי סלעים ואבנים, פנינו דרומה. הדרך התפתלה וטיפסה מעלה, ולסוסים היה קשה במדרון המשופע. יומיים רכבנו בין פסגות ההרים. על הקרקע צמח עשב, ההרים הזדקרו קרחים ונטפו מים, ופה ושם צמחו עצים בודדים. ישנו באוהלים בגובה רב, כ-2,500 מטרים, והלילות היו קרים מאוד.

בצהרי ה-2 באוגוסט, לאחר 15 ימי רכיבה, הגענו חזרה לחַאטְגַל. בערב שוחחתי עם איל בטלפון (זה פשוט כל כך נוח כשיש רופא אישי הזמין עבורי מתי שאני רוצה). שאלתו הראשונה לאחר ששמע על התאונה היתה לגבי הנשימה, וסיפרתי לו שאני נושמת בסדר. איל עודד אותי ליטול משככי כאבים, אחרת, כאשר כואב לי לנשום, אני לא מכניסה מספיק חמצן לגוף ופוגעת בעצמי; כשכואב לי להשתעל, אני חונקת את השיעול, ויכולה לפתח סיבוך בריאות. משככי הכאבים מאפשרים לגוף לעבוד בצורה תקינה.

איל חיזק את ההחלטה שלי להמשיך במסע. התגובה של אמיר היתה דומה. אני כל כך אוהבת את שני הגברים האלה.

• אפרת נקש היא מאמנת אישית וצלמת. באתר שלה תוכלו לקרוא על המשך המסע