אכלו לי, שתו לי, יעצו לי
בכירי ישראל, גזרו ושמרו. הנה לכם כל הביטויים שאתם חייבים לשמור לקראת הראיון שיערכו איתכם לאחר שתסתבכו. וגם: במקום להתלונן על שכר הבכירים לכו לתיאטרון ובמקום ליישב סכסוכים, הכנסת מחרימה את המחרימים. סיכום שבועי
מדריך קטן לבכיר המרואיין
הנה הצעה למראיינים של בכירים-לעתיד ובכירים לשעבר ואפילו בכירים מכהנים, שמוצאים את עצמם באולפן בסיטואציה בה הם נדרשים להגן על ערכיותם וחפותם, תומתם ושמם הטוב: בשנים האחרונות שמענו לא מעט כאלה וראינו אותם מתפתלים או כועסים, מזיעים או חמורי סבר - ומדברים באותו צבר מילים, משפטים וטיעונים. אפשר כבר לאסוף את פניני הלשון הללו ולהקליד לטלפרומפטר, לטובת המראוין הבא, יהיה מי שיהיה.
תחת הכותרת "מה כבר עשיתי?": מדובר בזוטות / סכסוכי שכנים / עניינים שלא אני טיפלתי בהם כי אני טיפלתי בענייני המדינה / לא זוכר פרטים / הכל פרטים קטנים / זו נורמה מקובלת.
סוקניק עם גלנט. לא כל המידע נחשף, אז מה אם התנהלתי (צילום: ערוץ 2)
תחת הכותרת "אז מה אם התנהלתי לא נכון אחרי שטענו נגדי טענות?": יועצי המשפטיים יעצו לי / הדובר אמר לעשות כך / לא כל המידע נחשף בפני הציבור /
אני לא יכול לחשוף את כל המידע כדי לא לפגוע באחרים / לו כל המידע היה בפניי הציבור כולו היה יודע שלא עשיתי כלום.
תחת הכותרת "מה עשו לי, מה": קשרו נגדי קשר / העלילו עלי עלילת דם / הוציאו את דיבתי ברבים / עשו לי מעשה נבלה / טפלו עלי שקרים / שתו את דמי / עשו לי משפט שדה / הוציאו אותי להורג בכיכר השוק.
תחת הכותרת "תקשורת עוינת": עיתונאים קטנים / משועממים / עוינים ניפחו את הסיפור / כתבו עלי המון, יותר מדי / אין דברים אחרים, חשובים יותר לכתוב עליהם? / הם רק מחפשים כותרות כדי למכור עיתונים / כולנו יודעים שהתקשורת מעוותת ומסלפת, והעובדה היא שיש לי המון חברים עיתונאים שתמיד שמחתי שכתבו עלי כשעשיתי ובניתי וקידמתי ויזמתי ממש לא רלוונטית כאן.
תחת הכותרת: "ואיך כל זה ייגמר?": אני משוכנע בחפותי / צדקתי תצא לאור / האמת שלי תנצח / בית המשפט יאמר את דברו / בדרך כלל אני מזלזל בבית המשפט אבל הפעם, אם יוציא אותי בסדר - אכבד כל החלטה שלו. אם לא - תחלמו שאתראיין אצלכם.
לכו לתיאטרון!
מיליון שקלים הוא מספר מאגי בתרבות הישראלית. זהו הסכום שמציעים לזוכי שעשועונים בפריים-טיים, לאלה ששרדו בחופים אקזוטיים ולאחרון שייצא מהווילה. הסערה הקטנה שהתחוללה השבוע סביב משכורות הבכירים בתיאטרונים נובעת מן הקסם המיוחד של המספר, ומההבנה שיש בינינו שחקנים שממש משתכרים סכומים כאלה, ולא מתיישרים עם הדימוי הפופולארי של השחקן המסוגף שכל כולו אמנות צרופה, ולעזאזל החוב במכולת.
במקום להתלונן, הצביעו ברגליים ולכו לתיאטרון (צילום: מתי אלמליח)
אבל לפני שמתחילים לכעוס על שחקנים, כדי להבין שהמיליון הזה דומה לבדיחה על הגיהנום היהודי: קודם כל, זה מיליון ברוטו. ומזה צריך להוריד עמלה של 15% בערך לסוכן, ואחר כך מס הכנסה, מס בריאות, ביטוח לאומי ומע"מ כחוק.
אחר כך צריך להבין שלא מדובר בשכר שנתי קבוע פלוס צ'ופרים אלא בהסכמים שאורכם כאורכה של התקופה בה נמשכת הצגה לכבודה מלוהק שחקן יקר.
כשתיגמר ההצגה, איש אינו מבטיח כי המיליון הבא, ואף לא השקל הבא, בוא יבואו במועדם וכסדרם: למרות ששחקנים היו מתים לעבוד כל הזמן, גם המוצלחים שבהם חווים עונות יובש ארוכות.
ואחרי שנרגעים מהסכומים, כדאי להבין את מצבו הבעייתי של התיאטרון הרפרטוארי בישראל: הוא לא יכול לחיות ללא תמיכה ציבורית וממשלתית. גם כשהוא ממלא אולמות, גם כשהניהול ממש בסדר, הביקורות מהללות והקהל נוהר - עדיין יישאר גרעון בקופה, גם כשטובי השחקנים עומדים על הבמה ונותנים את הנשמה.
במקום לכעוס עליהם כמי שמרווים "על חשבון כספי המסים שלנו" עדיף להצביע ברגלים - כלומר, ללכת להצגות. רק גידול מאסיבי במספרם של הצופים יכול להוריד את נתח התקציב הציבורי, והכעס הנלווה אליו, שממנו חיים התיאטרונים.
יותר גרועים מהמחרימים
זה לא היה בזבוז הזמן הראשון או היחיד של הכנסת במושבה הנוכח, אבל זה היה ללא ספק אחד הדיונים המיותרים ביותר מזה שנים. הוא התנהל השבוע בוועדת החינוך של הכנסת, וכעסו בו נורא על אמנים מחו"ל שמבטלים את ההופעות שלהם בישראל מפני שלוחצים עליהם (ולא, למשל, מפני שיש להם דעה פוליטית מוצקה) ובכך הם פוגעים בישראל (ולא בקהל שלהם בלבד, כי כל המדינה נעלבת) ובאמת שצריך לעשות משהו נגד זה (אבל לאף אחד לא ברור מה, אז אולי נקים פורום של המפיקים ומשרד החוץ).
פאראדי. אנחנו יותר גרועים ממנה (צילום: Getty Images)
חרם תרבותי הוא בעיני צורה אוילית וכוחנית של מניעת דיאלוג בין השקפות שונות ואפילו סותרות, אבל אפשר להיות אוילי וקרתני עוד יותר מן המחרימים:
הופעה של ונסה פאראדי או אלביס קוסטלו או מי שזה לא יהיה איננה אירוע תרבותי משמעותי ברמה הלאומית כל עוד לא נעלבים ממנו ברמה הלאומית.
עצם הדיון בכנסת מעניק למחרימים סוג של לגיטימיציה ומכבודות שלא היתה למעשה שלהם כשהכריזו שלא יגיעו, והדיון לוקה באי הבנה בסיסית, תהומית אפילו: לא נעים להודות בזה, אבל מותר גם מותר לאמנים ולבני אדם לחשוב שמעשיה של מידנת שיראל הרשמית כלפי הפלסטינים הם עוול המתמשך.
מותר גם מותר לאדם להחליט שהוא לא יופיע במקום בו מתבצעים מעשי עוול מתמשכים שכאלה. לאמנים שמורה אותה זכות לחופש דעה וחופש ביטוי כמו לבני אדם אחרים, ואפילו רונית תירוש – שיזמה את הדיון, ואלכס מילר שבטוח שצריך לעשות משהו, אולי להקים פורום – לא יכולים בעצם לעשות דבר. אז לא עדיף להימנע מן הדיון לגמרי?
