מחקר: למה חרדים מתאבלים על בן שחזר בשאלה

כשיצחק היה בן 21, ההורים שלו ישבו עליו שבעה. כשהם התאבלו, הוא שכר דירה והתחיל עבודה חדשה. כפי שניתן להבין, בזמן השבעה עליו יצחק היה די רחוק ממצב של מוות. זה לא שההורים שלו קיבלו הודעה שגויה על מותו, אלא אלו הם שהודיעו לו שמבחינתם הוא מת. עשו עליו "קריעה", כיסו את המראות והתנהגו כאבלים. הסיבה ל"מוות הפתאומי" הייתה שיצחק החליט לעזוב את העולם החרדי ולחזור בשאלה.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• צפו: כך עובדת התעמולה של רבני הטליבאן
• נשות הטליבאן - כמו סיניות קשורות רגליים/ אריאנה מלמד
• בתמונה הזו מסתתר "כפיל" של הרבי מלובביץ'  
  

מחקר של האנתרופולוג ד"ר שלומי דורון מהמכללה האקדמית אשקלון בדק לראשונה את תופעת האבלות בחברה החרדית על חוזרים בשאלה וגילה שהתגובה הזו נפוצה רק בחברה החרדית-אשכנזית, ושיותר מאשר היא מביעה אבל על היוצא בשאלה - היא נועדה "להציל" את האחים של הבן או הבן הסוררים כך שסיכויי השידוך שלהם לא ייפגעו.

"ביהדות לא יושבים שבעה על אדם חי", מבהיר דורון, "אפשר לנדות אותו או לעשות עליו חרם, אבל אין לנו במקורות העתיקים יותר עדות לשבעה, ורק בעדויות מאוחרות מוזכר שיושבים שבעה על מחללי שבת בפרהסיא. בתקופה המודרנית, האדם הראשון שהתפרסם שישבו עליו שבעה בחייו הוא העיתונאי ישראל סגל ז"ל, שנולד למשפחה חרדית בירושלים וחזר בשאלה.

"כשבאים לחקור את התופעה הזו קשה לנו לדעת מה היה בעבר, שכן התקשורת גילתה את העולם החרדי רק בסוף שנות ה-80 ואין לנו עדויות על היקפה של התופעה בעבר. לצורך עבודת הדוקטורט שלי, שעסקה בחזרה בשאלה ובחזרה בתשובה, ראיינתי כ-200 חוזרים בשאלה מהעולם החרדי, ואני יכול להגיד שהמילים 'מוות' ו'קריעה' היו קיימות אצל כולם. מי שעוזב את העולם החרדי יודע שזה סוג של מוות - גם אם לא בכל המקרים המשפחה יושבת שבעה הלכה למעשה".

שבעה בהפתעה

במחקר זיהה דורון שלושה סוגים של "מתאבלים" - "הטיפוס השלם", שמבצע את מרבית מנהגי האבלות במשך שנה. "הטיפוס החלקי", המבצע חלקית את מנהגי האבלות, ו"הטיפוס הריק", שמבצע קריעה אבל אינו נוהג במנהגי אבלות. אלו שנוהגים את כל מנהגי האבלות הם בדרך כלל כאלה שמגדירים את עצמם חרדים 'לגומרי', שהם כאלו שיכולים להוכיח את היותם משפחה חרדית שבעה דורות אחורה בלי שום סטיות. כשקורה להם "אסון" כזה, הם מיד יושבים שבעה. עוד גילה דורון במחקר כי המשפחות יושבות שבעה בעיקר על בנים (אך לא רק), וכי אין ל"מת" דרך "לחזור לחיים" - גם אם הוא חוזר בתשובה.  

הפעם הראשונה שדורון נתקל בתופעה של "שבעה" על בן שחזר בשאלה היתה בכת של אליאור חן מבית שמש. זה היה בשנות ה-90, כשהכת עצמה ואופנת ה"טליבאן" לא היו מוכרות. דורון חיפש מרואיינים לעבודת הדוקטורט שלו, ומישהו שפגש הזמין אותו לביתם של זוג מחברי הכת שבנם חזר בשאלה. כשהגיע למקום דורון נדהם לגלות שהוא הוזמן לשבעה.

"לא הבנתי למה הוזמנתי בזמן שבעה", נזכר החוקר, "שאלתי אותם אם זה לא מפריע להם שהגעתי בשבעה, והם השיבו שהבן הצעיר שלהם עזב את העולם החרדי והתגייס לצבא - ולכן הם נמצאים בראשית הליך האבלות. קיבלתי הלם מוחלט. לא הכרתי את התופעה. מעולם לא ישבתי מול אבא ואמא שדיברו בצורה כל כך רציונלית על כך שהבן שלהם 'מת'. אפילו לא ידעתי מה לשאול".

המשפחה לא באה להלוויה

אבל השאלות כמובן הגיעו לבסוף. דורון הבין שיש כאן תופעה לא רגילה בחברה הישראלית והחליט להפוך את זה למחקר אנתרופולוגי. "חשבתי שאני עומד לפגוש מגזרים קיצוניים, זה לא התקבל על דעתי שהורים מחליטים לשבת שבעה על הבן החי שלהם, אבל גיליתי שזה חוצה מגזרים - ליטאים וחסידים. נתקלתי במשפחות נורמטיביות שפועלות כך. חיפשתי 'שריטות', אבל לא מצאתי. מה שכן, התברר שזה קיים רק אצל משפחות אשכנזיות. אצל

הספרדים יש יותר חשיבות למשפחה מאשר ל'חברת הלומדים' ול'מסגרת הקהילתית'".

כפי שניתן להבין, למרות שמדובר בתהליך אישי מאוד, לקהילה יש בו חלק חשוב. "מבחינת המשפחה מדובר בצעד קשה, שקורע אותם", מסביר דורון, "אבל פה נכנס העניין של החברה שמסביב. לא פעם ההורים כלל לא רוצים לעשות את זה. בשלב הראשון הם הולכים עם הסיפור הזה לרב ומנסים להחזיר את הילד לתוך החברה. יש בחברה החרדית דירות שמיוחדות לשם כך. אלה דירות ששם משכנים צעירים ש"סרחו" ומנסים לשכנע אותם במשך חודש לא לעזוב את העולם החרדי. אומרים להם שהמשפחה שלהם תיפגע, שה' יכעס עליהם, עושים להם המון סדנאות ומפגשים עם אנשים שונים, יש אנשים ששהו שם וקוראים למקומות האלה בצחוק 'בית הבראה'.

"אם זה לא עוזר, חוזרים לרב והוא אומר למשפחה שצריך להתנתק מהילד. יש רבנים שאומרים גם שצריך לשבת שבעה, כי אם הם לא יעשו את זה הכתם לא יוסר מהמשפחה וזה יפגע בשידוך של שאר הילדים. למעשה, המשפחות יושבות שבעה כדי להציל את שאר הילדים. ראיינתי בחורה שהיו לה 13 אחים. כשהיא סיימה את סמינר 'בית יעקב' מצאו לה שידוך, אבל אז היא אמרה שהיא 'רוצה זמן לעצמה' - דבר מאוד לא מקובל בחברה החרדית. היא הבהירה שהיא לא רוצה לעזוב את הדת, אבל גם לא רוצה להתחתן, המשפחה ישבה עליה שבעה. בהמשך, היא חזרה בשאלה, ואז שוב חזרה להיות דתיה, אבל המשפחה שלה לא מוכנה לחדש איתה את הקשר".

דורון מספר על מקרה נוסף של בחור מבני ברק שמשפחתו ישבה עליו שבעה וארבע שנים אחר כך הוא חלה בסרטן ונפטר. הרב פסק למשפחה שהם לא צריכים לשבת עליו שבעה לאחר המוות הפיזי. הוא נקבר בנוכחות כמה חברים בלבד, ובני המשפחה כלל לא באו. מבחינתם, הוא מת לפני ארבע שנים".

מוחקים מהזיכרון בטלפון

את רגע הפטירה במוות הבדוי הזה קובע הרב. מאחר שמדובר באדם חי, הרב קובע את מה שנקרא "זמן שמועה רחוקה" - שזהו הדין במקרה שהאדם לא יודע שקרובו מת, והוא שמע על כך רק 30 יום אחרי מותו. לפי הדין, יושבים שבעה לפחות שעה אחת בלבד - אך אפשר גם יותר. הקביעה שמדובר ב"שמועה רחוקה" מאפשרת למשפחה להתארגן ולהחליט על אופן הפרקטיקה שלהם, והדבר הראשון שהם עושים זה להודיע לילד על מותו.

"כשהילד שומע את צירוף המילים 'זמן שמועה', הוא מבין מיד במה מדובר", אומר דורון, "זו מכה איומה, אבל בניגוד לציפיות שלי שהילד יעבור משבר נפשי, הוא לא. כנראה אדם חרדי שעוזב את העולם הזה יודע בתוכו שזה יגיע. הם עוברים אבל פרטי משל עצמם ומתנתקים מהעולם שממנו באו. זה נורא להגיד, אבל בתהליך האבל שלהם עצמם - הם עוברים שחרור. אחרי שמודיעים ל'מת' מתחילים טקסי האבלות.

"מאחר שאין קבר, ישר מתחילים בשבעה. משפחות שהולכות עם זה עד הסוף מפרסמות ברבים את ה'מוות', מכסות את המראות, אוכלות 'סעודת הבראה', מוציאות מהבית את בקבוקי היין שאולי המת נגע בהם כי זה נחשב בעיניהם יין נסך. הם מוחקים כל זיכרון שלו, מוחקים אותו מתעודת הזהות, מהטלפון הסלולרי, מורידים מהקירות את התמונות שהוא נמצא בהם ואורזים את כל החפצים שלו - החל מבגדים וכלה בדיסקים ומוסרים לנזקקים. יש כאלה שנוהגים להחליף מזוזה, כסוג של התחדשות. ככל שהמשפחה שייכת לקבוצה חרדית קטנה יותר, כך יש נטייה לאמץ יותר מנהגי אבלות. כמו כן, ככל שהמשפחה יותר מכובדת, יש סיכוי גבוה יותר שהיא תאמץ יותר מנהגי אבלות".

אבל למה?

לצורך המחקר, דורון ערך ראיינות עומק עם עשרות משפחות שישבו שבעה על הילדים שלהם.  הוא דיבר עם

ההורים, עם הילדים ועם הרבנים - והשאלה שלא הרפתה ממנו כל הזמן היא "למה?"

"לכאורה אין בזה שום היגיון", הוא אומר, "הרי מספיק להתנתק מהילד, לא צריך לעשות טקס שלם, אבל הם עושים את זה כי יש כאן עניין של שליטה. מי שולט על גבולות החברה. הם לא יושבים שבעה מסיבות אישיות, אני לא מאמין שאדם באמת רוצה לשבת שבעה על הילדים שלו, הקהילה היא זו שכופה את זה. היא יצרה את המנגנון הזה כי הוא מהווה עבורה פיקוח חברתי, זה משמש מחסום למי שרוצה לצאת. זה מציב גבול, ומי שיצא כבר לא יוכל לחזור מהמתים".