מה בין משתמט מבני ברק למשתמט מתל-אביב?

בימים האחרונים גוברת תחושת אי-נוחות שמלווה רבים מבני הציונות הדתית, למראה המחאה הדורשת לבטל את "חוק טל". המפגינים זועמים על ההשתמטות החרדית, בזמן שכולם כבר יודעים שההשתמטות מזמן אינה מתויגת עם הציבור החרדי בלבד, אלא הפכה לתופעה חובקת ארץ - שממוקדת גם באזור תל-אביב באחוזים הולכים וגדלים.

 עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• למה שייקה לוי מרגיש בסעודיה?
• אוי געוולד! פשקוויל בקצב הראפ
• בשביל הנשמה: כולל של פגועי נפש
  

באתר "צו פיוס", למשל, כתב העיתונאי אלישיב רייכנר: "מנהיגי המחאה עשו צעד קל בכך שסימנו את החרדים כמשתמטים האולטימטיביים. כשאתה תוקף חרדים, אתה לא צריך להתאמץ. דקה אחרי שתניף את השלט כבר תהיה מוקף

עשרות צלמים, עיתונאים וחברי כנסת שמחפשים חשיפה תקשורתית, תקבל בקלות כותרות ראשיות בעיתונים וראיונות מפנקים בכלי התקשורת האלקטרונית".

אכן, מבחינה עובדתית יש צדק בתחושה זו, אך דווקא בעיניים של "מדינה יהודית" ראוי להפריד מהותית בין התופעות הללו. בשפת המסורת ההלכתית יש הבחנה בין "חטאת יחיד" לבין "חטאת ציבור".

"חטאת יחיד" היא החלטה אישית שכל אדם מקבל בעצמו, גם אם בסופו של דבר הרבה בני אדם שותפים לאותה החלטה. לדוגמה, אדם מחליט לחלל שבת. זוהי החלטה אוטונומית, המוגדרת בשפת ההלכה כחטא של יחיד. ייתכן שמאות אלפים שותפים להתנהגות זו, אך כל אחד נושא באחריות אישית למעשיו.

זה כל השוני

לו יצויר שמדינה יהודית תחוקק חוק המחייב חילול שבת, תהפוך התנהלות זו מחטאם של יחידים ל"חטאת ציבור". חטאת ציבור נחשבת לקשה שבחטאים, כך מתוארת בדרך כלל חטאת העיר סדום. לא החטאים של הרבה יחידים הביאו לחורבנה, אלא מערכת החקיקה שעוקרת את גמילות החסדים מן העיר היא  הביאו לגזר דינה.

את החלוקה בין חטאת יחיד לחטאת ציבור הגדיר אחד מגדולי ספרד בדור שלפני הגרוש, רבי יצחק ערמאה, בספרו "עקידת יצחק": "שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת רבים ושלא ברשות בית דין - חטאת היחידי היא. אמנם החטא הקטן, כשיסכימו עליו דעת רבים והדת ניתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, היא הוא עוון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא ניתן למחילה" (עקידת יצחק שער כ).

"חוק טל", המשחרר יהודים מגיוס לצבא בעת מלחמת מצווה הוא "חטאת ציבור" ולא "חטאת יחיד". אמנם משתמטי תל-אביב מכרסמים בחוסנה של המדינה ומערערים את הסולידריות הפנימית בחברה, אך עדיין זוהי החלטה אישית ולא מוסדית. בוודאי שצריך לחזק ולעורר נגד תופעת ההשתמטות הזו, אך היא אינה דומה לחקיקה המתירה השתמטות קולקטיבית. חובת הגיוס חלה על כל איש מישראל בהיותנו נתונים למלחמת מצווה.

הטובים לישיבה

ראשי ישיבות יכולים וצריכים לבחור את האלפיון העליון של התלמידים הבולטים

שיהפכו להיות "בני עליה" מועטים, הנושאים על כתפיהם את האחריות לרציפות הלימוד. בחירה זו תבטא את תחושת האחריות של עולם התורה לכלל ישראל, בלי לפגוע כהוא זה בערך של קיום מוסדות הישיבות במדינת ישראל.

החברה הישראלית מצידה צריכה לרסן את ההתלהמות הכוללנית כלפי לומדי התורה, ולחפש נתיבים לשילוב הציבור החרדי בכל מערכות החיים הצבאיים והאזרחיים. חובתה של המדינה למצוא מסגרות מתאימות לכל רבבות בני הישיבות שיוכלו לתרום בחזית או בעורף כחלק מחובתם הדתית והלאומית לחיזוק וקימום מדינת ישראל.

• המאמר פורסם בדף הפייסבוק של הרב בני לאו.