נפש מעונה: אצל הניצולים שעדיין חיים בשואה

בכל בוקר קמה שיינה בת ה-87 ב-5:00 בדיוק, ויש לה טקס קבוע. היא מזיזה את המיטה בתנועות חדות ושואלת "הכול בסדר?". יותר מ-70 שנה אחרי, היא עדיין שם. כשהייתה ילדה ב-1941 היא נאלצה לצפות בפינוי גופות מהטבח הגדול ביאשי שברומניה, שבמהלכו, על פי ההערכות, נרצחו כ-20 אלף יהודים. "אבא שלי קבר את הגופות ואני הייתי שם, ילדה בת 14 בסך הכול", היא מספרת ברגעים נדירים של צלילות.

• עוד סיפורים – בפייסבוק שלנו
  

עדויות הניצולים באולפן ynet 

"לא הבנתי מה זה השמיים השחורים האלה"

"היינו ילדות, וידענו שהמשפחה שלנו הלכה"

הביקור במעון של ניצולי שואה פגועי נפש בבאר יעקב הוא מסע בזמן שקפא. 31 דיירים, כלואים בשני העולמות, חיים במקום שעבורם הוא הבית היחידי. המדשאות הירוקות, המבנה המטופח והצוות המסור נותנים תחושה שמדובר בכפר נופש פסטורלי, אבל האווירה השלווה במקום אינה מצליחה לרפא את הגיהנום שעדיין מתחולל בנפשם של חלק מהדיירים, 70 שנה אחרי השואה והזוועות שעברו.

החוסים במעון. חלק מהניצולים לא אובחנו כראוי מבחינה פסיכיאטרית(צילום: ירון ברנר)

"חלק מהדיירים מאושפזים במוסדות במשך עשרות שנים, מיום הגעתם לישראל. המדינה הצעירה לא ידעה להתמודד עם התופעות האלו ואבחנו אותם כסובלים ממחלות נפש שונות, אך היום אנחנו יודעים שחלקם סבלו מתסמונת פוסט- טראומתיות", מסבירה איילה רוזנטל, מנהלת המעון בבאר יעקב ועובדת סוציאלית קלינית. "כתוצאה מכך המוסד הפך לבית היחידי שהם מכירים. חלקם לא יודעים איך לעשות קניות במכולת בחוץ. הם חיים בו זמנית בעבר ובהווה, והמאבק היום-יומי שלהם ושלנו הוא להשאיר אותם כאן ועכשיו".

עוד בחדשות

חשש באירופה: "הנאציזם מתעורר לתחייה"

פי 3 מקרי אלימות בעשור: "אנטישמיות לשמה"

חוזרים לרכבת לאושוויץ: "שתקנו מספיק"

שיינה (שם בדוי, כמו כל שמות החוסים בכתבה) נולדה ביאשי, השנייה מבין חמישה ילדים במשפחה אמידה. אביה היה אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית, ובשנים שקדמו למלחמה איש מהם לא שיער לאיזו תופת הם עתידים להיכנס. חייה של שיינה השתנו ללא הכר ב-28 ביוני 1941 כששליט רומניה, יון אנטונסקו, הורה לפנות את כל האוכלוסייה היהודית מהעיר. כוחות צבא ומשטרה רומניים, בסיוע כוחות צבא גרמניים ששהו באותה תקופה ביאשי, החלו במבצע הפינוי, שהסתיים באותו רצח המוני, גם של רבים מבני משפחתה של שיינה. 

פעילות למען חוסי המעון. "יש כאלה שעדיין אוגרים מזון"(צילום: ירון ברנר)

(צילום: ירון ברנר)

שיינה וכמה מבני משפחתה, יחד עם משפחות נוספות, הצליחו להסתתר בבית כנסת וניצלו, אבל הטראומות והזוועות שחוותה אז ממשיכות לרדוף אותה כל ימי חייה. היא מאובחנת כסכיזופרנית-פראנואידית, ואנשי המקצוע מסכימים שהטראומה שעברה גרמה להתפרצות של מחלת הנפש שממנה היא סובלת. מאז 1978 היא מאושפזת באופן רצוף במוסדות שונים, משוכנעת שמבקשים להרעילה ולהרוג אותה.

"היא פוחדת לצאת מהחדר ומהמעון בגלל החרדות", מספרת יוליה ברוך, האחות האחראית במעון. "היא מצמצמת קשרים עם אנשים, יושבת תמיד באותו מקום קבוע ואוגרת אוכל. כשנכנסים למעון אנשים זרים היא שואלת 'לאן מעבירים אותנו?". 

צוות המעון. "לראות את המטופלים כבני אדם ולהקשיב להם"(צילום: ירון ברנר)

משפחתה של קלרה בת ה-89, ילידת טרנסילבניה, נשלחה לאושוויץ לאחר שרוכזה באחד הגטאות. כל שנה בטקס יום השואה היא מדליקה נר לזכר בני קהילתה ואז פורצת בבכי ואומרת: "הרגו את כולם ועכשיו רוצים להרוג את כל מי שנשאר בחיים".

קלרה הפסיקה את לימודיה כשהייתה בת 12, עם התגברות האנטישמיות. היא ושלושת אחיה הם היחידים ששרדו את המלחמה ולפי עדות של אנשים שהכירו אותה מילדותה, השינויים הראשונים בהתנהגותה הופיעו בשבועות האחרונים למלחמה. היא הפכה לדיכאונית מאוד ודיברה באופן לא ברור. בתום המלחמה נמצאה במחנה הריכוז ברגן-בלזן במצב גופני קשה ומבולבלת. אחרי שחרור המחנה היא הגיעה לצרפת וב-1948 עלתה לישראל. שש שנים לאחר מכן אושפזה במצב פסיכוטי ומאז, במשך עשרות שנים, היא מאושפזת. 

דוד, ניצול שואה בן 77, מאושפז במוסדות סגורים מאז 1967. באמצע השיחה איתנו הוא חוזר באופן אובססיבי על אותה מנטרה שמלווה אותו כבר שנים: "אייכמן נתן לי מכה בראש". בפעמים אחרות יספר שהסתתר אצל הפרטיזנים אבל לאנשי צוות המעון אין יכולת לוודא את סיפורו, כי אין תיעוד לכך. מונה, חוסה נוספת, קוטעת בפתאומיות את השיחה הבנאלית איתנו בחדרה המטופח ואומרת: "הרגו את אימא שלי מול העיניים".

אנה בת ה-78 נולדה ברומניה, קורות חייה כילדה אינם ברורים אבל על פי בת משפחתה, בהיותה בת חמש הייתה אנה עדה למספר מעשי רצח. היא אושפזה לראשונה בגיל 15 בעודה ברומניה, ובישראל היא מאושפזת מאז 1963. אנה נוהגת לפצוע את עצמה כדי לסלק מגופה "גזים רעילים" ואובססיבית לניקיון, "כדי להוציא את כל הלכלוך", כפי שהיא אומרת. גם היא אינה מדברת על קורותיה, אבל בציורים שלה נראות דמויות גבריות ומאיימות.

"יש לנו חוב לאנשים האלה"

ההשקעה של אנשי הצוות ניכרת

בכל פינה. הדיירים מקבלים טיפול פסיכיאטרי ופסיכותרפי קבוע. נערכות להם סדנאות והפעלות בידי מתנדבים ועל ידי אנשי הצוות, שדואגים להביא מפעם לפעם גם הצגות ביידיש למעון. "אנחנו נמצאים עם האנשים האלה שנים ארוכות והמקום הזה הפך גם לבית שלנו", מספרת ברוך.

רוב הניצולים לא מדברים על מה שעברו בתקופת השואה. "ההכחשה", מבהירה ברוך, "מועילה לטווח הקצר אבל הרסנית לטווח הארוך. אחרי עשרות שנים המחלה פוגעת ביכולות הקוגניטיביות, רמת התקשורת עם הסביבה יורדת והם הופכים למסוגרים ומנוכרים יותר".

מנהלת המעון רוזנטל מספרת ש"היו לנו מטופלים שפחדו להיכנס למקלחת משום שפחדו שימיתו אותם בגז, יש מטופלים שמתעוררים באמצע הלילה בצעקות ובבהלה, אחרים אוגרים מזון בכיסים ובארונות בצורה אובססיבית, מתכוננים לרגע שבו ירעיבו אותם או שיחזרו לברוח. הם לא זקוקים ליום השואה כדי לזכור.

"מבחינתנו, המשימה היא אחת - אחרי כל מה שעברו האנשים האלה אנחנו רוצים להפוך את השנים שנותרו להם למאושרות ושפויות עד כמה שניתן. לראות אותם כבני אדם ולתת להם תחושה שיש מישהו שמקשיב להם, אחרי עשרות שנים שאיש לא שמע אותם".