מי משלם את המחיר על הורדת מסים?
חוקרי מרכז מאקרו מצאו כי בתוך ארבע שנים הוציא הישראלי הממוצע 3,183 שקל יותר על חינוך ו-600 שקל יותר על בריאות. את האשמה הם תולים ברמות מיסוי נמוכות: "זו המדיניות הכלכלית בישראל בעשור האחרון: כל אחד לעצמו". את המחיר, הם אומרים, משלמים מבוגרים והורים צעירים, שהם אלו שצורכים חינוך ובריאות
למה מתכוונים כשמדברים על היעלמות מדינת הרווחה? מחקר חדש של מרכז מאקרו לכלכלה מדינית בשיתוף עם קרן פרידריך אברט, שנתוניו מובאים כאן לראשונה, מנסה להעניק ביטוי כמה שיותר מוחשי לתופעה, על ידי בחינת ההוצאה הפרטית על חינוך ובריאות.
לכתבות נוספות בנושא יוקר המחיה
חינוך ובריאות הם שני הצרכים העיקריים שהמדינה המודרנית מתיימרת לספק לכל אזרחיה באופן שווה יחסית. ישנם גם, כמובן, קצבאות, מוצרי מזון במחיר מפוקח ודיור ציבורי – אולם בתי הספר ובתי החולים הם המוסדות העיקריים שמוציאים מהכוח אל הפועל את מדיניות הרווחה מכיוון שהם אמורים לספק שירותים במחיר שווה לכל נפש לכל אוכלוסיית המדינה, ללא קשר למעמד חברתי-כלכלי או לאזור מגורים.
מצוקת הצרכנים
שתי ממשלות - ולא נהיה זול יותר
מירב קריסטל
כדי להבין למה הממשלה ה-33 כשלה בהוזלת המחיה צריך לחזור אחורה, לחידלונה של הממשלה הקודמת בנושא, שהוביל למחאת יוקר המחיה. מה קרה למחירים בזמן כהונתן של שתי הממשלות, מה ניסו חבריהן לעשות לטובת הצרכן, מה הצליחו לעשות לטובת הצרכן ומהם הכשלונות המהדהדים שהביאו לכך שבעצם, לא הרבה השתנה פה מאז קיץ 2011
בדיקה הפוכה: כמה כסף אנחנו מוציאים
ד"ר רובי נתנזון והכלכלן איתמר גזלה בחרו לבדוק את הסוגיה מהכיוון ההפוך. הם בחנו שינויים בהיקף ההוצאה הפרטית, של האזרחים, ולא בהיקף ההוצאה הציבורית. ככל שההוצאה הפרטית על חינוך ובריאות עולה, הם שיערו, ניתן להניח שאיכות השירותים שמספקת המדינה ירדה ולכן אזרחים נאלצים להוציא כסף מכיסם כדי להשיג את אותם שירותים שקיבלו בעבר בחינם או במחיר מסובסד.על פי ממצאיהם, ההוצאה הפרטית לבריאות לנפש בשנה עלתה מ-3,303 שקל בשנת 2009 ל-3,906 שקל בשנת 2013 במחירים קבועים (המנוכים מהשפעת האינפלציה) של 2013. ההוצאה הפרטית לחינוך לתלמיד בשנה (בכל רמות החינוך) עלתה מ-5,998 שקל בשנת 2009 ל-9,181 שקל בשנת 2013 במחירים קבועים של 2013.
כלומר, בשנת 2013 הישראלי הממוצע הוציא 3,183 שקל יותר על חינוך ו-600 שקל יותר על בריאות. מדובר בעלייה ריאלית (בנטרול עליית מדד המחירים לצרכן באותה תקופה) של 18% בהוצאה על בריאות ו-53% בהוצאה על חינוך ב-4 השנים הללו. לטענת החוקרים, העלייה בהוצאה הפרטית נועדה לכסות על הירידה בהיקף ההשקעה הציבורית בתחומים אלה.
מיסוי נמוך לא מתאים לפערים החברתיים בישראל של היום(צילום: עידו ארז)
"כשמורידים מסים מישהו משלם את המחיר"
המס שנגרע
פה קבור הכסף למערכת הבריאות
חיים וייצמן
ביטול המס המקביל שנגבה מהמעסיקים למימון מערכת הבריאות היה הרסני. כיום אנחנו מממנים את שירותי הבריאות ומקבלים שירות רע יותר. דעה
לטענת החוקרים, נתונים אלה מעידים על כך שבעשור האחרון מדינת ישראל משקיעה פחות בחינוך ובבריאות, ואזרחי המדינה נדרשים לממן מכיסם את מה שבעבר מומן מקופת המדינה.
"הניתוח שלנו בא לנתץ את האמירה שאין מקום להעלאת מסים", אומר רובי נתנזון, בראיון ל-ynet, "אנחנו מראים שכשמורידים מסים יש מישהו שמשלם את המחיר. אם אתה הורה לילד או שניים שהם תלמידים, אז הנטל שלך בשנים האחרונות גדל בלמעלה מ-3,000 שקל בשנה".
לדבריו, בחינה אמיתית של היקף הסיוע שמעניקה המדינה לאזרחים לא יכול להיעשות רק על סמך ניתוח תקציב המדינה. "הנתונים שלנו מתבססים על החשבונאות הלאומית (תהליך מדידת התוצר שמשמש לחישוב הצמיחה במשק, א.ל). שם יש לך חלוקה של ההוצאה על כל תחום להוצאה אזרחית והוצאה ציבורית. ניתחנו את הנתונים הללו לאורך זמן והפרדנו את החלק שהמדינה מממנת מהחלק שהפרטים ממנים.
"לא נכון למדוד את זה רק לפי תקציב המדינה כי יש עוד משתתפים במימון ההוצאה חוץ מהממשלה, כמו רשויות מקומיות. התקציב נותן אינדיקציה חלקית וגם מאוד מעוותת בהרבה מובנים. למשל, בהשתתפות בבריאות. ב-1997 בוטל המס המקביל (שנגבה מהמעסיקים למימון מערכת הבריאות, א.ל) וכתוצאה מכך המדינה אמרה: במקום המס אנחנו נממן הוצאות מתוך תקציב המדינה. זה ניפח מאוד את תקציב הבריאות אבל נוצר עיוות כי הגידול בהוצאה היה בסך הכל תחליף למס שבוטל כדי להיטיב עם המעסיקים".
- איך אתם יודעים שהגידול בהוצאה הפרטית הוא ביטוי לירידה באיכות השירותים שהמדינה מספקת. אולי אזרחים פשוט לא מסתפקים עוד במה שהמדינה מציעה, ורוצים לצרוך שירותים נוספים ואיכותיים יותר במימון פרטי?
"זו בדיוק השאלה שאנחנו רוצים להעלות: איזה סוג של מדיניות רווחה אנחנו רוצים? אם אנחנו רוצים מערכת מיסוי פרוגרסיבית - שעושה סדר חדש בהתפלגות ההכנסות, גובה כסף מכולם ומחלקת אותו מחדש לפי יעדים חברתיים מוגדרים - אז המיסוי לא יכול להיות נמוך כמו שהוא היום.
"אם, לחילופין, אנחנו רוצים שיטה של מיסוי נמוך שמשאירה לפרטים יותר הכנסה פנויה שבה כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה עבור עצמו, אז צריך להבין שזו שיטה סלקטיבית שגם פוגעת ביכולת לעשות חלוקה מחדש של ההכנסות בחברה וגם מטילה את עיקר הנטל על מי שצורך את אותם שירותים באותו זמן.
"אלו שצורכים שירותי בריאות, כמו מבוגרים, ואלה שצורכים שירותי חינוך, כמו הורים לילדים צעירים, נושאים בנטל בעוד שאלו שלא צורכים את השירותים הללו פטורים מהנטל הזה. זו שיטה שפוגעת במיוחד במיעוטי יכולת ומעמד ביניים. השאלה מוצדקת ולגיטימית. זו האידיאולוגיה המכוונת של המדיניות הכלכלית בישראל בעשור האחרון. כל אחד לעצמו ושכל אחד יעשה מה שהוא מבין עם ההכנסה שלו. אבל צריך להבין שמי שאין לו הכנסה, ורוב השכירים בישראל מכניסים פחות מ-5,000 שקל בחודש, השיטה הזאת לא עובדת בשבילו. היא עובדת, וגם זה בספק, בארה"ב שבה ההכנסה לנפש הרבה יותר גבוהה".
- כלומר, אם ההכנסה לנפש בישראל הייתה גבוהה יותר, אז השיטה הזאת הייתה מוצדקת בעיניך?
"אולי מעט יותר, אבל היא עדיין לא הייתה פותרת בעיות של חלוקת ההכנסות, כפי שניתן לראות מהמקרה של ארה"ב. שם זו השיטה והמיסוי הוא אחיד ומאוד נמוך ואין כיסוי אוניברסלי לשירותים. אבל הם לפחות לא מתיימרים להיות מדינת רווחה. הנתונים הללו מנפצים את האמירה שאסור להעלות מסים. לא להעלות מסים זה להפיל את הנטל על אותם אלה שצורכים את השירותים שהמדינה אמור לספק ברמה ראויה".
"כל אחד לעצמו, ושכל אחד יעשה מה שהוא מבין עם ההכנסה שלו"(צילום: עידו ארז)
"ארענן את זיכרונך. ב-2013 הייתה העלאת מסים, בעיקר של המע"מ שהוא מס רגרסיבי. המס הישיר (מס הכנסה ומס חברות, א.ל) עלה רק במעט וזה היה תיקון מסוים שנעשה כדי להתמודד עם הגירעון. אבל אם אתה רואה את המגמה מאז 2002 אז הייתה מגמה מהותית של ירידה בהכנסות המדינה ממסים בשווי של 30 מיליארד שקל במונחים של היום".
כלומר, אם רמות המסים בישראל היום היו כמו שהן היו ב-2002, הכנסות המדינה היו גבוהות ב-30 מיליארד שקל ממה שהן בפועל?
"בדיוק. ויש כאלה שטוענים אפילו 80 מיליארד שקל. אני בין השמרנים מקרב אלו שמבינים את העניין הזה. מה שהיה ב-2013 היה תיקון מסוים וגם הוא לא נעשה במלואו. בתחילת 2014 הייתה אמורה להיות העלאה של מס הכנסה אבל ביטלו אותה בגלל שהתברר שהיו עודפים בגבייה ותת ביצוע בתקציב. נעשו שיקולים פופוליסטיים של אי רצון לפגוע במעמד הביניים".
- אז אולי התשובה היא שמעמד הביניים הישראלי לא רוצה את מדינת הרווחה שאתה מדבר עליה. הם רוצים שלא יעלו מסים ויתנו להם לשלם יותר מכיסם על שירותים כמו בריאות וחינוך. הרי רק לאחרונה נחשפנו לביקורת על ועדת גרמן מצד אנשים שאמרו: 'תנו לנו לצרוך שירותי בריאות פרטיים'.
"אלה לא מעמד ביניים. זה מעמד גבוה ואליטיסטי שמדבר במושגים כאלה. ככל שההכנסה גבוהה יותר אתה תשמע אנשים שידברו בסגנון הזה. אני מכיר את טיעונים בעד מיסוי נמוך. זה לא מתאים לישראל של היום, שיש בה פערים חברתיים כל כך גבוהים, סקטורים נרחבים שנמצאים מחוץ למעגל ההצלחה הכלכלית וצמיחה שלא מחלחלת למטה בצורה הוגנת גם בהשוואה למדינות ה-OECD. הנתונים שאנחנו מציגים מבטאים שחיקה מאוד גדולה של המנגנונים שאמורים לאזן את כל זה. כך לא מנהלים מדיניות".
לפנייה לכתב/ת 
הנטל נופל על מי שאין לו. חולה במסדרון
צילום: עידו ארז
מומלצים
