מבחינה כלכלית, ישראל לא שייכת למערב
המשק הישראלי צומח, אך השכר לא עולה בהתאם מלבד שכר הבכירים שמזנק. האבטלה נמוכה, אבל בעיקר במרכז, בעוד שבפריפריה היא בשמיים. הדו"ח השנתי של מכון אדוה מנפץ את האשליה לפיה המשק ישראל הוא חלק מהמערב, וממקם אותו יחד עם מזרח אירופה ודרומה
אזרחי ישראל משלים את עצמם כשהם אומרים שמדינתם היא חלק מהמערב, כלומר, שייכים לקבוצת מדינות שכוללת את מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה. המדדים החברתיים-כלכליים של ישראל ממקמים אותה בקבוצה אחת עם מדינות מזרח ודרום מזרח אירופה. זו הטענה העולה מהדו"ח השנתי של מרכז אדוה, העוסק באיסוף מידע בנוגע לשוויון וצדק חברתי בישראל.
לכתבות נוספות בנושא הפערים החברתיים
- מחקר: פנסיית חובה מצמצמת עוני ואי-שוויון
- עיוות: המדינה לא מבחינה בין טייקון לחנווני
- שכר עובד קבלן נמוך ב-2,500 שקל מהממוצע
- האוצר תוקף חזרה: משקי הבית במאזן חיובי
- מי משלם את המחיר על הורדת מסים?
"ישראל היא חלק מן המערב; כך רואים עצמם מרבית הישראלים. בדיון הציבורי בישראל, ארצות הייחוס בכל סוגיה וסוגיה הן ארצות מערב אירופה וצפון אמריקה", כותבים מחברי הדו"ח, שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס ואמה רפופורט, "אבל במרבית המדדים החברתיים והכלכליים, ישראל מוצאת עצמה ליד ארצות דרום אירופה ומזרחה.
במדד ההכנסה הפנויה החציונית של משקי בית, ישראל נמצאת בדבוקה אחת עם סלובניה, ספרד, יוון וצ'כיה. כך גם בשכר הממוצע. התמ"ג לנפש שלנו דומה לזה של ספרד ומעט גבוה מזה של סלובניה וצ'כיה. המעמד הבינוני הישראלי מצומק. שיעור העוני בישראל מרחיק אותנו מאוד מ'המערב' אל עבר ארצות בדרום אמריקה כדוגמת מקסיקו לצ'ילה".
הצמיחה מהירה, אך לא מחלחלת
לטענת החוקרים, כלכלת ישראל דווקא צומחת בקצב מהיר יותר מזה של כלכלות מערב, מה שאמור להביא להשוואה של רמת חיים בישראל לזו שמקובלת במדינות העשירות ביותר. אולם פירות הצמיחה בישראל, הם טוענים, אינם מחלחלים מטה אל השכבות החלשות באוכלוסיה. כתוצאה מכך, על אף שכלכלת ישראל גדלה, הפערים והעוני בחברה מוסיפים להיות בממדים שמאפיינים מדינות חלשות יותר מבחינה כלכלית.
את ההכנסות במשק, למשל, נהוג לחלק בין המעסיקים, המדינה והמועסקים. המעסיקים הם בעלי העסקים השונים, שנהנים מהרווחים בצורה של דיבידנד או רווחים, והמועסקים הם עובדיהם. בעשור האחרון, בזמן שהמשק צמח בעשרות אחוזים וההכנסות גדלו גם כן, חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסות גדל מ-11% ל-15%, בעוד שחלקם של המועסקים קטן מ-66% ב-2003 ל-62% בשנת 2011.
כלומר, המשק צומח אבל השכר אינו צומח בהתאם. השכר שכן צומח, טוענים חוקרי מרכז אדוה, הוא זה של מנהלי החברות הציבוריות הנסחרות בבורסה, וממומנות לרוב על ידי כספי הציבור שמושקעים בהן דרך הבנקים, חברות הביטוח וקרנות פנסיה. בין שנת 2000 לשנת 2010, שכר המנהלים הבכירים יותר מהכפיל את עצמו וב-2013, עלות השכר של המנכ"לים של 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביבית ("תל אביב 100") עמדה, בממוצע, על סכום שנתי כולל של 6.158 מיליון שקל, או 513 אלף שקל בחודש.
"כוח המיקוח של העובדים והעובדות ירד עקב היחלשותם של איגודי העובדים ועקב המעבר להעסקה קבלנית בממשלה ובתאגידים הגדולים", מציינים מחברי הדו"ח, "מנגד נרשם גידול מתמשך בעלות השכר של המנהלים הבכירים בתאגידים הגדולים, שמרקיע שחקים. הנתונים מורים גם על גידול רב בנכסים הכספיים שבידי 'הציבור', שנתח גדול מהם מרוכז בעצם בידי המאון העליון והאלפיון העליון".
פערי השכר בין אשכנזים למזרחיים לא נעלמו
פערי השכר העצומים בישראל נובעים מפערים בנגישות לחינוך ולמקומות עבודה ומהתערבות חלשה מידי של המדינה בכלכלה, טוענים מחברי הדו"ח. הם מקפלים בתוכם גם את הגיוון האתני במדינת ישראל, כאשר שכרם של יהודים יוצאי מדינות נוצריות גבוה משמעותית מזה של יהודים יוצאי ארצות האסלאם וערבים. בעוד שהפער בין "אשכנזים" ל"מזרחיים" מצטמצם עם השנים, הפער בין יהודים לערבים נותר משמעותי.
על פי המחקר, ב-2013 עמד שכרם הממוצע של אשכנזים (יהודים ילידי ישראל שאביהם נולד באירופה או בצפון אמריקה), על 11,897 שקל ברוטו בחודש, ב-32% יותר מהשכר הממוצע באותה שנה. שכרם של מזרחיים (יהודים ילידי ישראל שאביהם נולד בארצות צפון אפריקה או המזרח התיכון), עמד על 10,033 שלק ברוטו בחודש, ב-11% מעל השכר הממוצע. שכרם הממוצע של ערביי ישראל, לעומת זאת, עמד על 6,076 ששקל ברוטו בחודש, כ-68% מהשכר הממוצע באותה שנה.
אחד ההישגים של המשק, שבו מרבים להתהדר ראש הממשלה ושרי האוצר של ישראל בשנים האחרונות, הוא שיעור האבטלה הנמוך. לטענת חוקרי מרכז אדוה גם שיעור אבטלה זה מלמד על הפערים העצומים בחברה הישראלית, שאינם מאפיינים מדינה מערבית. הם מצאו כי שיעור האבטלה הנמוך, של פחות מ-6%, מאפיין בעיקר את הישובים היהודיים במרכז הארץ. בפריפריה הגיאוגרפית והאתנית של ישראל, שיעור האבטלה מרקיע שחקים.
אחד הגורמים המרכזיים שמציינים החוקרים למצבה החברתי של ישראל הוא העובדה שההוצאה הממשלתית על נושאים חברתיים הינה נמוכה ביחס למדינות שאליהן מבקשת ישראל להידמות. הוצאות ממשלת ישראל, כאחוז בתוצר, עמדו ב-2013 על שיעור של 41.3%, נמוך מהממוצע באותה שנה למדינות החברות בארגון לפיתוח ושיתוף פעולה כלכלי (OECD). יחד עם ישראל, היו עוד 9 מדינות החברות בארגון שרמת ההוצאות של ממשלותיהן הייתה נמוכה מהממוצע.
לטענת חוקרי מרכז אדוה מדינות אלו הן מדינות מהפריפריה של אירופה (כמו סלובקיה, צ'כיה, אסטוניה ואירלנד) או מדינות שלהן מסורת ארוכת שנים של "ממשלה קטנה", כמו ארה"ב, קנדה, שוויץ, אוסטרליה וקוריאה. כמו כן, יש לציין כי חישובים אלו מתייחסים לכל הוצאות הממשלה ולא רק להוצאה האזרחית. לישראל ,כידוע, הוצאות ביטחוניות גדולות יותר משל שאר המדינות בארגון.
71% מבתי הספר המקצועיים: ביישובים חלשים
אחד הכלים הידועים לצמצום פערים בחברה הוא השקעה בחינוך שוויוני בכל חלקי הארץ ובקרב כל שכבות האוכלוסייה. בעקבות אמירתו של שר האנרגיה והמים, סילבן שלום, כלפי ראש הממשלה בשנה האחרונה (השר שלום הטיח בראש הממשלה נתניהו, בדיון על קידום החינוך המקצועי, "שלח את הבן שלך להיות פחח"), בדקו החוקרים את מיקום בתי הספר של שתי רשתות החינוך המקצועי הגדולות בישראל, אורט ועמל.
לטענתם, מתוך 159 בתי ספר של שתי הרשתות הללו, 113 בתי ספר (71% מסך הכל) היו ממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך: 35 ביישובים ערביים, 43 בעיירות פיתוח ו-35 נוספים ביישובים אחרים המדורגים באשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים, 1 עד 5.
לסיכום, מציינים חוקרי מרכז אדוה כי "ה'מערב' הישראלי הוא אי שדייריו הבולטים הם, בניסוח בוטה, תעשיית ההיי-טק, המערכת הפיננסית וחיל האוויר. זאת אומרת, חלק קטן מן הישראלים.
"ממשלות ישראל, שמעיניהן ומשאביהן נתונים בעיקר לניהול הכיבוש והסכסוך עם הפלסטינים, אינן פועלות להרחיב את האי, כך שניתן יהיה להציב עליו את כל הישראלים. נהפוך הוא: הן דווקא משתדלות לצמצם את פעילותן הכלכלית-חברתית כדי לפנות את הזירה לטובת המגזר העסקי".
לפנייה לכתב/ת 
