"האיש שנולד מחדש": סרט שראוי לאוסקר
טבע פראי, חיות טרף וליאונרדו דיקפריו עומדים במוקד סרטו החדש של גונזלס איניאריטו, "האיש שנולד מחדש". יחד עם צילום וירטואוזי ומוזיקה מצמררת הופכת היצירה לסרט מדהים על מלחמת ההישרדות של גבר אחד
הישרדותו של האדם מול הטבע הפראי - איתני הטבע, החיות הטורפות והחיה האנושית המסוכנת משתיהן. אלמנט האחריות של האב על גורלם של ילדיו, אלמנט חוזר ונשנה בסרטיו של הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו, הופך ב"האיש שנולד מחדש" ("The Revenant") למלחמת הישרדות המונעת משאיפת נקם. זהו הישג אמנותי יוצא דופן המעורר תחושות אימה והתפעלות, מסכת אירועים ברוטאלית שעוצבה כחוויה חושית מפעימה.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
לפני שניפרד
המושג "Revenant" מתייחס למי ששב לאחר היעדרות ממושכת, ספק מעולם המתים. העלילה מתרחשת בשנת 1823, נעה מהסתיו ועד החורף, וממוקמת בהרי הרוקי באזור מונטנה ודרום דקוטה. הגיבור הוא יו גלאס (ליאונרדו דיקפריו בתפקיד שמבטיח לו את האוסקר המיוחל), המוביל משלחת של ציידים הסוחרים בפרוות. לצדו בנו הוק (פורסט גודלאק), בן תערובת לבן-אינדיאני מאשתו המנוחה, שהשתייכה לשבט הפוני ונרצחה בידי לבנים.
העלילה, העוסקת בהישרדותו של גלאס לאחר שהוא מותקף על ידי דוב גריזלי וננטש למותו, היא עיבוד משמעותי ל"אירועים היסטוריים אמיתיים". יש מעט פרטים מבוססים על מה שקרה באמת, והרבה תוספות שמעצבות את העמדה האידיאולוגית של הסרט. סיפורו של גלאס כבר עובד בספרים, סדרות טלוויזיה ושירים. סרטו של איניאריטו משתמש בספרו של מייקל פונקה מ-2002 כנקודת המוצא.
המשלחת שמוביל גלאס מותקפת ע"י אינדיאנים משבט האריקרה. המניע לתקיפה הוא חטיפתה של בתו של הצ'יף ע"י לבנים (היפוך מעניין המעמיד את הסרט בדיאלוג עם "המחפשים" של ג'ון פורד). ג'ון פיצג'ראלד (טום הארדי), אחד השורדים, מפתח יחס עוין כלפי גלאס ובנו החצי-אינדיאני. כשגלאס יותקף ע"י הגריזלי (סצנה מחרידה ומהממת במיוחד), פיצג'ראלד, ג'ים בריג'ר הצעיר (ויל פולטר) והוק ייפרדו מהמשלחת ויישארו איתו עד מותו הצפוי. הדברים לא מתפתחים כמתוכנן. עוול נורא נגרם לגלאס, אבל הוא מבצע את הבלתי אפשרי: נשאר בחיים וחותר לעבר הנקמה.
לא פחות מגיבור סרטו, גם הבמאי איניאריטו הוא יוצר שנולד מחדש. את הקריירה שלו הוא החל בשיתוף פעולה עם התסריטאי גיירמו אריאגה. סרטיהם השתמשו במבנים נרטיביים של קווים עלילתיים שזורים כדי להציג את האופן בו אנשים משפיעים, בעיקר באופן שלילי, אלו על אלו. טרילוגיית הסרטים של "אהבה נושכת" (2000) ,"21 גרם" (2003) ו"בבל" (2006), החלה בבחינת הקשר בין דמויות בודדות לאמירה יומרנית על "המצב האנושי בעידן הגלובלי החדש".
כששיתוף הפעולה בין השניים הסתיים בטונים צורמים, המשיך איניאריטו, הפעם גם כתסריטאי, ל"ביותיפול" (2010), שהקצין מגמות אלו. הסרט עורר תגובות קוטביות לחיוב ושלילה, אבל כך או אחרת נדמה כי הוא הגיע לנקודת המיצוי של סגנון סרטיו המוקדמים.
לידתו מחדש התרחשה 4 שנים מאוחר יותר ב"בירדמן", סרט שלא רק זכה בארבעה פרסי אוסקר (סרט, במאי, תסריט וצילום), אלא היה גם הצלחה כספית לא מבוטלת בתקציב צנוע. הנושאים של גורל, קשר בין אנשים ואחריות הורית עובדו בשני הסרטים האחרונים למתכונת חדשה. הם מתמקדים בדמות בודדת של גבר, במסע פיזי ותודעתי בניסיון להשיג סוג של גאולה, ומציגים תהליך זה כתנועה מורכבת, וירטואוזית, בתוך המרחב בו הוא לכוד.
ב"בירדמן", כמו ב"איש שנולד מחדש", שיתוף הפעולה המשמעותי של איניאריטו הוא עם הצלם הגדול עמנואל "צ'יבו" לובצקי. לובצקי מביא לסרט זה את כל מה שצבר בתחנות
החשובות בקריירה שלו. ראשית, מופגנת דרך ההתבוננות הסבלנית והפיוטית בטבע, המושפעת, ללא ספק, מעבודתו עם טרנס מאליק ("העולם החדש", "עץ החיים"). הצילום הדיגיטלי, מרביתו במצלמת ה-K6 החדשה ארי אלקסה 65, לוכד את הטבע הקפוא שצולם בקנדה וארגנטינה ברמת חדות עוצרת נשימה.
האלמנט הסגנוני השני הוא פיתוח נוסף של המיומנות שצבר לובצקי בסרטיו של אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר", "כוח משיכה") וב"בירדמן". יכולתו של לוביצקי לעצב סצנות וירטואוזיות בשוטים ארוכים, שזיכתה אותו בשנתיים האחרונות בשני פרסי אוסקר, מגיעה כאן לשיא חדש. תנועות מצלמה מורכבות, בתנאי שטח בלתי אפשריים, הופכות כמעט כל סצנה בסרט לכזו המגדירה מחדש את אפשרויות התפעול של המצלמה.
לא מדובר, כמובן, רק על וירטואוזיות טכנית, אלא על האופן בו לוביצקי ואיניאריטו משכילים להשתמש בה כדי לקרב את הצופים לגוף הקפוא והמשוסע, להתרחשות הלא הצפויה בסצנות הקרב, למעבר מהקלוזאפ המעונה ליופי הבלתי אפשרי של הטבע. ללוביצקי יש קייס מצוין להצדקת היותו הצלם הראשון שיזכה בשלושה פרסי אוסקר רצופים. למעשה, קשה לחשוב על סיבה טובה מדוע אינאריטו לא יזכה לאוסקר שני רצוף, וכך גם עבודתו המצמררת של המלחין ריוצ'י סקאמוטו.
קשה לדון בעמדותיו של הסרט מבלי להסגיר פרטים עלילתיים. האדם הלבן מול האינדיאני (ובאמצע זהותו החצויה של גלאס), הערכים הרוחניים והרגשיים של כל תרבות וטבעה של השאיפה לנקמה. ניתן לבקר חלק מעמדות אלו כ"לא מתוחכמות מדי", או ככאלו שאינן מציגות רעיון משמעותי חדש. אפשר להתווכח על כך, אבל את כל זאת ניתן ורצוי להניח בצד עד הצפייה בסרט המדהים הזה.
