הרעלת המים ביהודה ושומרון. הסיפור האמיתי

כבר מימי אברהם אבינו המים היו סיבה לסכסוך ומלחמה. אדריכלי אוסלו הבינו את הנושא ולכן אין זה מפתיע שהפרק המפורט ביותר והארוך ביותר שנחתם בהסכמי אוסלו מתייחס דווקא לסוגיית המים. אבל עכשיו לפתע נשמעים קולות מהשמאל הקיצוני שמזין את האנטישמיות עולמית על כך שהיהודים גוזלים את מי הפלסטינים. המציאות הפוכה לחלוטין וצלילה אל פרטי העובדות מלמדת סיפור אחר לגמרי.

עוד בערוץ הדעות:

הורסים לפני שבונים

מלחמת לבנון השנייה - מבט בפרספקטיבה של עשור

התעוררו ועצרו את התחדשות הסחר בנשים

מורמים מהעם?

הדרך הבטוחה לשוויון הזדמנויות בחינוך

על מנת להבין את סוגיית המים שעלתה לאחרונה לסדר היום יש לחזור אחורה בזמן לשנות ה-90, בשנים אלו פקדה את מדינת ישראל בצורת קשה, הבצורת הובילה לחקיקת חוקים ותקנות כמו השקיית גינות במשורה ואיסור שטיפת מכוניות. קברניטי המדינה העלו רעיונות שונים להתגבר על אותה הבצורת ואחד מהם היה ייבוא מכליות מים ענקיות מטורקיה שופעת המים המתוקים.

באוסלו כאמור דנו בחומר הנפץ הדליק הזה שנקרא מים, שני הצדדים הן הישראלי והן הפלסטיני התבקשו לערוך מפקד אוכלוסין ולבדוק את כמות מי התהום הזמינה והראויה לשתייה. למרות המחסור במים העדיפה ישראל, אולי מתוך רצון לייצר יסודות איתנים להסכם המתגבש, להשלים את צרכי המים של הרשות הפלסטינית, כלומר למלא את הכוס הפלסטינית עד שתישפך.

האיחוד מצידו העביר לרשות הפלסטינית כספים להקמת מערך טיהור שפכים זה, אלא שעל פי פירסומים בתקשורת הכספים אלו מעולם לא הגיעו לייעדם והם הועברו לחשבונות בנק עלומים של בכירים או בכיר ברשות הפלסטינית. כתוצאה מכך מי התהום זוהמו. בנוסף ברשות הפלסטינית שאבו מי תהום מעבר למותר, דבר שיצר נזק בלתי הפיך. מספר חודשים לאחר מכן, כאשר הבחינו שהמים מלוחים, החליטו ברשות הפלסטינית לחפור שוב במקום אחר, כך ששוב פגעו במי התהום. פגיעות אלו ואחרות ובנוסף לגידול מתמיד של האוכלוסייה יצרו משבר מים חמור שאין לו קשר למתנחלים או להתנחלויות. מדינת ישראל לעומת זאת הצליחה במאמצים רבים לחקות את הטבע ולייצר מים יש מאין, כמעט מהסלע. כיום מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו המדבר מצטמק למרות ההתחממות הגלובלית, בשנת 2016 במדינת ישראל כבר לא עוסקים כמעט בכמות המשקעים היורדת, שהרי רובם של המים מגיעים ממכוני ההתפלה הפזורים ברחבי הארץ.

דוגמה אחת שממחישה את "הרצון" של הפלסטינים לפתור את בעיית המים: כאשר מדינת ישראל ראתה כי הרשות הפלסטינית איננה עומדת למלא את ההתחייבויות שעליהן חתמה בהסכמי אוסלו ולהקים מכוני טיהור שפכים, בנתה ישראל בעצמה מאגר מים באריאל שאמור לתת מענה הן לאוכלוסייה הפלסטינית והן לאוכלוסייה היהודית המתגוררת בעיר. אלא מה? מאגר המים שהושלם בשלהי שנת 2014 עומד שומם, הסיבה שעומד שומם אינה בגלל כשלים הנדסיים או תכנונים, אפילו התקציב לא מהווה בעיה במאגר זה. הסיבה היא שכשלים ביורוקרטים וחוסר רצון להפקיע אדמות מונעים הנחת צינור מים ענק שאמור להגיע ממרכז הארץ למאגר שבשומרון, מאגר שכאמור אמור לשרת את שתי האוכלוסיות.

אגב, לפני כמה חודשים פניתי למנהיגים ערבים המתגוררים בסמוך לאפרת והצעתי להם הצעה שלא תחזור - להתחבר למכון הטיהור שנמצא בתחומי המועצה אפרת, אך אלו חזרו עם תשובה שלילית. "הקיצוניים אמרו להם שהם לא מרשים שהביוב של הערבים יזרום לצד הביוב של היהודים". משבר המים הוא הוכחה נוספת לכך שתכנית שתי המדינות "לא מחזיקה מים". מדובר בחבל ארץ קטן אחד עם מאגרי טבע מוגבלים ורק ניהול אחראי הרואה את טובת שתי האוכלוסיות יוכל לשמור על החיים.