פרק 3: מת לצעוק

שלום כולם 

הרסתם לי את החג. בגללכם לא עצמתי עין כל החג - חוץ מאתמול, שפתאום נכנס לי ריס לעין ובנוסף לכל נהייתי גם עיוור לחצי שעה. עוצמת התמיכה שלכם ממש הפחידה אותי, ולא הצלחתי להירדם כלל מרוב התרגשות ומחשבות.

אין מילים בפי (התחכמתי, אה?) להביע את השמחה והחיוכים שהתגובות שלכם גרמו לי. החיוך מרוח על פני כמו עמוד השער של ידיעות אחרונות אחרי הפרידה של אהוד ונאווה. עם ישראל, כמאמר הקלישאה, באמת יודע להתאחד כשצריך. בצרפת זה בטח לא היה קורה, ובטח לא בעוצמה הזו.

בימים האחרונים, בכל פעם שאני עצוב או עצבני, אני נכנס לקרוא את התגובות שלכם. זה שאהבתם את איך שאני כותב, זה שצחקתם - זו המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לבקש.

חיזקו ואימצו, עם יקר שלי (בחיי, יש לי דמעות בעיניים) ותודה גדולה (גם בשמכם) ל-YNET שאיפשרו לנו ליהנות זה מזה.

עכשיו חאלס ליקוקים, הנה הפרק הבא. תבלו.

רונן

* * * * *

''למה אתה הכי מתגעגע?"

זו מן הסתם השאלה הכי פופולרית שמפנים אלי. חשבתי לעצמי: למה שואלים אותי דווקא את זה? אני חושב שבאמצעות השאלה הזו אנשים בריאים בעצם רוצים לדעת באמצעותי מה הם הכי אוהבים. אולי לפי התשובה שלי הם ידעו מה הם הדברים החשובים באמת בחייהם.

טוב, התשובה די ברורה, וכולנו יודעים מה באמת חשוב. הדברים שאליהם אני מתגעגע הם הדברים שיש לכולנו. דברים שאתם עושים אפילו ברגע זה, ולא ממש מודעים להם. אגב, מיטב ההנאות בחיינו הם בחינם.

מילה כללית המקפלת בתוכה כל כך הרבה: מדברים קטנים, כמו לגרש זבוב, ועד דברים גדולים, כמו לנהוג. מלהדליק ת'אור ועד ללכת בכוחות עצמך.

לדברים רבים יש תחליפים. בידה במקום לנגב את הישבן, מחשב במקום דיבור, פיליפיני שיגרד באף, כיסא גלגלים במקום רגליים, מכונת הנשמה (אני מסתדר בלי) במקום לנשום ואפילו פג (צינור הזנה) במקום לאכול. המשותף לכל אלו הוא שהם דברים טכניים, ברי החלפה, אך התלות בהם ובאנשים אחרים היא-היא מקור האובדן הגדול ביותר. הרצון הגדול הוא פשוט לחיות חיים נורמלים, כמו כולם.

אבל, כמו שאומר הפתגם הידוע, אפשר להכניע את גופי - אך לא את מחשבתי. ובאמת, תודה לאל, נשאר לי המוח ועכשיו הוא עובד שעות נוספות.

אחד הדברים שאני הכי מתגעגע אליהם זה לטרוף, לנשנש. אוכל לא נועד רק להישרדות, זו הנאה מוחלטת. תודו בזה, מספיק עם הדיאטות הארורות, החיים קצרים - תיהנו. למעשה, אני מאיץ בכם (בעיקר אלה מכם שבדיאטה) להזמין פיצה, או לגשת למקרר הקרוב ולטחון.

שימו-לב, זו לא מנה של 150 ש''ח במסעדת פאר, אלא שווארמה בלאפה ב-20 שקלים. זה לא סושי מינאטורי - זה פלאפל של ג'ינה. זה פיסטוקים, פרינגלס, זה קולה קרה אחרי משחק כדורסל ביום קיץ לח, מנגל, לחזור הביתה מקניות ולרדת על באגט טרי עם חומוס ונקניק, בורקס טרי עם שוקו בשקית, אבטיח עם בולגרית, לנגוס בתפוח עסיסי, להרגיש ענב מתפוצץ בפה, המבורגר של מקדונלדס... בקיצור, הבנתם.

כן, אהבתי גם לבשל. מת לחתוך סלט מושקע לדאז. עם נענע, פטרוזיליה, לימון וכוסברה, מלח, שום, פלפל ושמן זית.

לא, אני לא מרוקאי (די, בלי תביעות דיבה). אמי, שתבדל''ח, נולדה בגרמניה ואבי ז''ל בקהיר. אני יכול להעיד על עצמי, ויעידו על כך גם חבריי, שאני אדם רגוע. טוב, חוץ מאשר בכביש. אך לפרוק זעם זה כנראה צורך הכרחי (מי פחות ומי יותר). לא לחינם העניק לנו היושב במרומים את זכות הצעקה - זה מרגיע, מוציא אוויר, משחרר איזה כימיקל במוח.

ניסיתי לצעוק בלי קול - לא הולך. חפשו סצינה מהסרט ''תשכחי מפאריז'', שבה בילי קריסטל משתגע מחמו. הוא עומד מאחוריו ומת לצעוק. אבל לא נעים, הזקן הסנילי הזה הוא האבא של אישתו. בסופו של דבר הוא מנסה לצעוק בלי קול. צריך לראות בשביל לצחוק.

לא יכול להתאפק ולכן מציע לכם להאזין לשיר היפה ביותר של יו-2,  ''Running To Stand Still". עם המילים הבאות:

''את חייבת לבכות מבלי להתייפח,

לדבר מבלי להוציא הגה,

לצעוק מבלי להרים את קולך...''.

•  
• להרגיש את חול הים בכפות הרגליים, עדיף תוך משחק מטקות עצבני.
• לזרוק לסל ולבעוט שער.
• לשחק שש-בש רעשני במיוחד, כולל קללות.
• לקפוץ ראש לבריכה - בריצה.
• לחרבן (תסלחו לי) ולקרוא עיתון.
• להתהפך במיטה ולהתכרבל.
• לרקוד בטירוף מול הטלוויזיה תוך נגינה בגיטרה דימיונית לצלילי "Whole Lotta Love" של לד זפלין.
• ימי שישי בצהריים.
• פיקניק בגני יהושע על הדשא לשפת האגם.
• לרכב על אופנוע / אופניים, לעשות סקי, לזרוק צלחת מעופפת, להחליק ברולרבליידס.
• לשחק פיפ''א במחשב.
• לטאקו, הבוקסר שנאלצתי לוותר עליו.
  

לגלריית התמונות מהאלבום הפרטי של רונן ולפרקים הקודמים - לחצו כאן.