געגועים לריבונו של עולם
הם אולי לא יבקרו בבית הכנסת בחגים, אבל אלפי חילוניים ימשיכו גם השנה לחפש את אלוהים: שלושה מתוכם - אלוף הראבן, אפרת רומן-אשר וחגי דגן - גם כתבו על זה ספרים מפתיעים ומאתגרים. אריאנה מלמד שוחחה איתם על אמונה והתחבטות
"לדעת שאיננו יודעים" של אלוף הראבן (הוצאת ידיעות אחרונות) הוא מדרש של הכרה ענווה בקושי של המונותיאיזם היהודי. "עירושלם" של רומן-אשר (בבל) הוא רומן אפוקליפטי מטלטל וסוחף, המתרחש בירושלים אפשרית, קצת לפני או קצת אחרי החורבן. ו"המיתולוגיה היהודית" של חגי דגן (מפה) משיב את עטרת לילית ליושנה ומציב במרכז הסיפור היהודי אלוהים זעף, לא רחום ולא חנון, שלו מיוחסים מעשים ומחדלים שלא יעלו על דעת הקהל הקדוש בבית הכנסת, בטח לא בעשרת ימי תשובה.
שלושת הספרים גרים אצלי על מדף הולך ונגדש שעדיין אין לו שם. חילונים מספרים על אלוהים? ישראלים מחפשים יהדות חדשה? געגועים לריבונו של עולם? לא יודעת: אולי ממרחק של עשורים ניתן יהיה לקרוא להם, "ספרי עידן ההתחבטות", אבל זה רק אם מתוך ההתחבטות ינבוט ויצמח משהו חדש. האם יצמח? האם תהיה כאן פעם יהדות הומניסטית-חילונית שטעונה מימד של חסד, ושיש בה מקום של כבוד לחוויה רליגיוזית פרטית? לזכותם ייאמר שאין להם תשובות מוכנות מראש. אלוף הראבן מוכן אפילו לומר ש"מצבו של האדם היהודי הוא מצב של שאלה מתמדת, וידיעה כי התשובה לא תבוא בימי חייו". מתחבטים, איפוא, וממשיכים ליצור.
שוחחתי איתם, בנפרד, בערב ראש השנה הזה, כדי לתהות ביחד על מצבה של ההתחבטות. אצל כל אחד מצאתי רצון עצום בקיומה של קהילה שבה אפשר יהיה ללמוד ביחד, וגם לעשות עוד כמה וכמה דברים במסגרת "הישר והטוב". אפילו על אופיה של הקהילה עדיין אי אפשר להסכים, ועם זאת הייתי שמחה לראות את כולם חברים באחת כזאת, ואם ירצו לקבל אותי, אצטרף בעונג ובהכרת תודה. וגם אביא איתי את הסידור. שיהיה.
התעלומה של אלוף
את "לדעת שאיננו יודעים" קראתי גם כהצצה לעולמו הרוחני המפתיע של אלוף הראבן. הוא בן 79, ובצד הסקרנות
האינטלקטואלית המדהימה שלו, שמובילה למסעות גילוי מאוד לא צפויים, הוא ניחן גם בענווה אמיתית של פעם, כשאנשים חשבו שזה לא מנומס להתוודות בפומבי על רגשותיהם הכמוסים. אני חושבת שחינוכו המקצועי – הוא היה מבכירי קהילת המודיעין, והאיש הישר בסיפור העגום והמלוכלך הידוע כ"הפרשה" – תרם לגישה הזאת: גם על הטמיר והנעלם, שהוא גם פרטי ואישי מאוד, אין מדברים. ובכל זאת, ניסיתי.
- אלוף, יש אלוהים?
"אני מעדיף לומר שיש תעלומה. הרמב"ם לימד אותי שאי אפשר לדעת את האל, אלא באמצעות שלילת האלילות. והרב קוק, הרב קוק הזקן אומר, כל הגדרה של אלוהים היא בעצם אלילות, היא עשייה של צלם. הצרה היא שקל מאוד לעשות צלמים, וקל מאוד להיות עובדי אלילים שאינם מודעים לכך שהם עובדים אלילים, אבל אני מאמין שכל התייחסות לאל, בין כישות ובין כתעלומה, חייבת להתחיל בשלילה מוחלטת של אלילות, בהכרה שאיננו יודעים, ובמצווה לדרוש ולחפש מחדש ולהגדיר מחדש את היחס לתעלומה: אני יודע שהדברים נשמעים אולי תיאורטיים מדי, אבל הם נובעים ישירות מן הקושי העצום של עצם המונותיאיזם, של אל שאין לו דמות ואין לו צורה ואין לו פנים, כשאנשים ממשיכים ועושים לעצמם עוד ועוד צלמים".
- ב"לדעת שאיננו יודעים" אתה כותב על אלילים מודרניים: ראשי ממשלות, מותגים, מכוניות. כל אלה צלמים בעיניך, וכל אלה נובעים מן הנטייה להאליל את מה שקל ומובן יותר מאלוהים.
"ועדיין אלה אינם הדברים החמורים באמת. אני יודע שמקובל לקונן על תופעות של יהדות פשטנית וחובבת מיסטיקה, על המוני המשתטחים על הקברים ונושאי הקמיעות וממלמלי הסגולות, אבל זה בטל בעיני לעומת האלילות החדשה שהתפתחה בישראל. זו אלילות של אדמה, זהו צלם של ארץ שלמה, שחלקים בציבור הישראלי וחלקים בציבור הפלסטיני סוגדים לו באורח עיוור לגמרי, והצלם הזה ומאמיניו הורסים ומחריבים את האפשרות לחיות כאן כבני אדם שווים, כברואיו של אל אחד".
- אבל אתה לא באמת מאמין באל היוצר והבורא הזה.
"אין לי תשובות סופיות וברורות, ואני יודע שרוב בני האדם זקוקים לתשובות כאלה. התחושה העמוקה שלי היא שקיימים ערוצי דעת בעולם וביקום כולו שהם עדיין מעבר לדעתנו, מעבר להשגתנו. אחד כזה הוא ערוץ היצירה האמנותית: מישהו יכול להסביר את שפעת היצירה של מוצרט רק במונחים מדעיים או פסבדו-מדעיים? ואולי – גם כאן אני משער – ייתכן שכפי שאנחנו מבצעים ניסויים שתכליתם להרחיב את עולמות הידע שלנו, ייתכן שמישהו או משהו עושה כל העת ניסויים כאלה בנו, והניסויים הללו הם הקובעים את הקודים של הידע האנושי. מכל מקום, אני כבר יודע שחלק גדול מן השאלות ייזכה לתשובות ארעיות, במקרה טוב – או יישאר ללא פתרון כלל. העקרון העמוק בשלילת האלילות הוא, שאין פתרון סופי לרוב בעיותיהם של בני אנוש".
כשנולד, היו בפלסטינה רק קצת יותר מ-100,000 יהודים. סבו היה איש דתי, אביו היה מסורתי – הלך לבית הכנסת בחגים ובמועדים, אבל, הוא מספר, כשנודע לאביו על מלוא היקפה של השואה, התחולל אצלו משבר, ושוב לא פקד את בית הכנסת.
- המשבר הזה אופייני גם לחילונים שהיו רוצים להאמין, ומיד אומרים לעצמם – רק רגע, ואיפה אלוהים היה בשואה?
"אני לא יכול לומר שאני מאמין בהשגחה פרטית או ציבורית. אני לא יודע אם יש אי בזה אל ששומר דווקא על אנשים מסויימים ועל אחרים פשוט פוסח, או בכלל לא. ואני באמת לא יודע היכן היה בשואה".
- לפני שנים אחדות ראיתי ב-סי.אן.אן כומר שאמונתו הובילה אותו לרעבים בסודן. הוא נשא ילד גווע בזרועותיו, הישיר מבט למצלמה ומבלי שנשאל אמר כך: 'אנשים שואלים, היכן היה אלוהים בזמן אושוויץ. ואני שואל, היכן היה האדם'. זו לא שאלה טובה יותר?
"וגם עליה אפשר להשיב בכך שבסופו של דבר האדם הוא זה שניצח את כוחות הרשע. אבל אני מודה שזו תשובה שנאמרת בתחושה של אי נוחות".
- קורה שאתה מתפלל?
"לא תפילה מוכתבת. לא תפילה בקול רם. רק מדרש מתמיד, רק הבנה שאינני יודע".
תשובה אחרת, נגישה יותר, היא הפרוייקט שהראבן, איש של עשייה בלתי נלאית, מוביל מזה עשור: פרוייקט חינוכי שאפתני וראוי שבמרכזו - כבוד האדם. שלא יהיה לכם ספק: באשר הוא אדם, לאו דווקא אדם יהודי. כן, הוא היה רוצה לראות בקיומה של קהילה של מאמינים-משערים שיודעים שאינם יודעים, אבל אין לו זמן. ובכל זאת, הוא ניאות לפנטז מעט על חומרי הלימוד של בני הקהילה הזאת: "היינו קוראים הרמב"ם שקבע כי הדרך היחידה לדעת את אלוהים היא שלילת כל התארים שלו. והיינו חוזרים למנחם מנדל מקוצק, שאמר כי האל ציוונו לא לעשות פסלי-אלילים מן המצוות עצמן. וכמובן שהיינו חוזרים לפרק א', פסוק א' בבראשית, שאני אוהב לצטט אותו לא רק בגלל האל אלא בגלל 'והארץ היתה תוהו ובוהו'. כי בכל תהליך של יצירה יש גם תוהו וגם בוהו, וכך אני יכול להתבונן במה שנוצר והולך בארץ הזאת, ולהתנחם ולקוות לטוב יותר".
אלוהים בכל מקום
במרחק שני דורות וכמה עשרות קילומטרים מעמק המצלבה הנשקף ממרפסת ביתו של אלוף הראבן, אלוהים של אפרת רומן-אשר הוא דווקא מי שמתגלה בסדר ולא בכאוס: "זה יכול להיות סדר הדברים הגדול של היקום או פיסה קטנה של הפאזל של חיי וחיי ילדי שנופלת פתאום למקום הנכון, או ציוץ ציפורים ביום שטוף שמש או צונאמי – בכל מקום, הוא נוכח, כל הזמן, בשאלות שלי, בתשובות שאני מנסה לתת לילדי, במגוון הגדול של הייצוגים שלו שאני מנסה ללמוד וגם להעביר להם, כדי שתהייה להם אפשרות של בחירה באל".
"עירושלם", ספרה הנהדר של רומן-אשר, לא זכה ליותר מדי תהודה ציבורית אצלנו. למה? אולי כי אנחנו בעצם לא אוהבים אפוקליפסות, כי אנחנו זקוקים לתשובות ברורות ולא לסוף פתוח, כי אנחנו פוחדים מחורבן במידה שאיננו מוכנים להעלות אותו בדעתנו וודאי לא לקרוא על אודותיו. ואיזה חורבן מפואר זה: ירושלים סהרורית וטרופת-משיחים, ערב שואה גדולה, ובחובה – ממש ככה, בתוך מערה – יושבת אישה הרה וממתינה: לגאולה או למוות, לתינוקה שייוולד עוד מעט, לישועה פרטית – להתגלות אחת שתעשה סדר, או לפחות תשלח מסוקי חילוץ. אין הגדרה של הישות או ההתגלות הזאת בספר, וגם בשיחה אי אפשר לחלץ ממנה הגדרה.
"נתחיל בזהות היהודית שלי, שגם אותה קשה להגדיר. כמו שאני תוצר של הגנטיקה שהורישו לי הורי אני גם תוצר של זוג ההורים הספציפי הזה שחיו כיהודים במקום ובזמן בו הם חיים, בתקופתם היסטורית, במראות ובזכרונות ובצלילים שהנחילו לי – ואני גדלתי בירושלים, מקום שבו פעמוני כנסייה, שופרות וצלילי מואזין בהחלט יכולים להתערבל בכל יום נתון - כל זה, שאינו ניתן לרדוקציה פשוטה, הוא חלק מנוכחותו של אלוהים בחיים שלי, כל הזמן".
- והוא מעורב גם בסדר היום שלך? בתחינות ובבקשות?
"לא מערבת אותו. היו תקופות בחיי שבהן הרגשתי אתאיסטית, אבל גם בהן איכשהו נמשך דיאלוג, שעיקרו נסיון להבנה, ובתוכו יש כל הזמן השלמה עם זה שהאלוהות תמיד היתה גדולה מבינתי. מצד שני, זה לא מונע ממני לנסות לגדל את בינתי כך, שהיא תכיל יותר".
- -אפשר לדבר קצת על תוכנה של התכולה?
"אני חושבת שהאל הזה, שטיבו המדוייק לא יהיה נהיר לי אף פעם, נתן למבוגרים כלים נפלאים להבין מהו מוסר. מהו ציווי. ובעיקר, את הציווי ללמוד, להבין ולחקור – וגם את החמלה, שבלעדיה אני לא רואה את עצמי חייה ומתפקדת בעולם הסוער והמסובך שלו".
אם נכון הדבר שנשים נוטות להגדיר את עצמן במונחים של קשרים עם הזולת, הרי שקיומן של קהילות נהיר יותר ואולי אפילו נחוץ יותר לנשים. את ניצני הקהילה של אפרת רומן-אשר תמצאו בבית הספר הדמוקרטי בקרית-אונו, שם, היא אומרת, הולכת ומתפתחת הקהילה שהיא שואפת לה: בינתיים, רק דמוקרטית ולא רליגיוזית. אולי תמיד תהיה כך. אולי כל מה שתוכל לעשות, כחילונית, הוא לכתוב עוד ספרים מצויינים שאלוהים בהחלט נוכח בהם – וגם "לתת לילדים תמונה מאוד רחבה של ייצוגי-אלוהות, יצוגים היסטוריים ותרבותיים ופסיכולוגיים, כדי שיוכלו לבנות לעצמם אלוהים שיוכלו להכיל, וכן, גם לשמוח בו".
קשה עם אלוהים
הוא חי בסריגים או ליאון – ליישוב האקולוגי בו שוכן גם ד"ר חגי דגן, מרצה לפילוסופיה יהודית במכללת ספיר, סופר וספקן, יש שני שמות, ועדיין לא הכריעו ביניהם. לאלוהים הפרטי שלו יש היסטוריה ארוכה, שמתחילה בעין-המפרץ ונמשכת בלימודי
פילוסופיה יהודית ועוצרת לרגע בקתדרלה של פרייבורג, ומגיעה לפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוויג, שתפיסת הגאולה שלו קצת עוזרת להתמודד עם חרדת המוות. כלומר, כשיש חרדות כאלה וכשיש נסיון לישב אותם עם מסע אינטלקטואלי ארוך לגילוי האל. דגן בהחלט ניחן בשתי התכונות הללו.
היישוב שלו למרבה הצער, איננו קהילה. והקהילה, כך מתברר, היא חלומו הרטוב של חגי דגן – אבל ההגשמה טרם נסתייעה. "כבר קרה שחברים שלי ואני התכנסנו לחגוג חגים ביחד, ובסוף מה יוצא? ערימה של אשכנזים מבולבלים ועצובים שמתגעגעים לאיזו חוויה שבטית גדולה יותר, ואין".
- ואלוהים, יש?
"אין אלוהים כיישות. כמשהו אמיתי בעולם. הוא קיים, כמובן, וגם נוכח מאוד – במובן הביוגרפי של כולנו, במובן הספרותי, הפסיכולוגי, ויש לו נוכחות חזקה מאוד בתרבות שלנו".
- גם למיקי מאוס יש. מצא את ההבדלים?
"מיקי מאוס אינו האב הקדמון שלי ואי אפשר לכעוס עליו. אלוהים דווקא כן. כמו מיקי מאוס, גם הוא הופיע בילדות שלי – אבי קרא לי מתוך ספורי התנ"ך לילדים, אבל הוא לא הופיע בתור אלוהים שמסתכל בי גם כשאני לא רוצה שיסתכלו או משגיח עלי, אולי מפני שגדלתי בקיבוץ עין-המפרץ, והשומר הצעיר ידעו לשים לאלוהים הזה גבולות ברורים".
- זה היה אלוהי האתאיסטים?
"כן, האנשים תפסו את עצמם כאתאיסטים, אבל הם – ובמיוחד אבא שלי – היו עסוקים כל הזמן דווקא בו. אבא היה אחראי-חגים של הקיבוץ, ומתפקידו היה למצוא תוכן חגיגי שמערב איזו שבטיות פגאנית רחבה וישראליות גאה יחד עם יהדות שאלוהים הוא חלק ממנה, ואת כפל הפנים הזה אבי החדיר לחיי, ומאז זה שם, בצורות שונות, בסכסוכים, בכעס, בכמיהות -"
- רגע, נעשה סדר: כל זה מעין-המפרץ?
"לא. היו גם תקופות בחיי כמתבגר שנורא רציתי להאמין באלוהים של פסגות נישאות כמו ב'סידהארטה' של הרמן הסה, והיו תקופות שהמרתי את אלוהים באיזו אמונה מגלומנית בעצמי בעקבות ניטשה".
- נקרא לזה במקובץ, הפרעות הורמונליות של גיל ההתבגרות.
"ונוסיף לזה את תחושת הבדידות והארעיות שהיא, נרצה או לא, מנת חלקנו בעולם הזה. והכמיהה לביוגרפיה רחבה יותר ועמוקה יותר, שתכיל גם את דמות האל וגם את האימהות והאבות של השבט הזה".
- מכאן אני מניחה שהתנסית בלינה שיתופית.
"מה לעשות: פרויד צודק כשהוא מדבר על אלוהים כעל אב קדמון. זה בדיוק האל הגדול והנורא שאני לא יכול להסתדר איתו, הוא גוהר עלי ממרומים ומצמית אותי ואני עפר לרגליו, וגם אם אני לא מתפלל בעצמי, נגיד, כשאני שומע את 'ונתנה תוקף', אני חווה את כל התחושות הללו בלי להאמין ממש. והן קשות לי. קשה לי האל שהמטיר עלינו את כל הסבל היהודי והענות, ואני כועס עליו, והוא לא קיים בעיני ואני א ו ה ב אותו, אבל אני לא רוצה שיהיה מין אל אוניברסלי וחמוד כזה שנעים לכולם, כמו בתפיסה של מרטין בובר ויהודים רכים אחרים. אני דווקא בעד האל הרשע והקנאי וחרון אפו. קשה איתו, הכי קשה שאפשר".
הוא לא מאמין, אבל נגרר לחוויות רליגיוזיות של אחרים: "למשל, מקום אחד שבו האל הפך לי יותר מוחשי, בפרק השני של הרקוויאם של ורדי, ממש יכולתי לראות אותו מגיח מהתקרה. ופעם, בקתדרלה של פרייבורג, כשהקשבתי לרקוויאם של מוצרט. תחושת המועקה האיומה שלחה אותי החוצה בידיעה שזה לא בשבילי, ואחר כך ידידה שלי, זמרת אופרה שמורגלת בקתדרלות הללו אמרה – זה לא בשבילנו כבני אדם".
ועם זאת, הוא רוצה קהילה שתחגוג ביחד, ש"תהיה תחושה של רליגיוזיות, של הבדל בין חולין לבין קדושה, למרות שגם את החולין אני מאוד אוהב. ויהיו קבלות שבת ונקרא ביחד. את הישר והטוב בעיני אלוהים אני יכול לעשות לבד, וכדי לעשות חסד אני לא צריך קהילה. בשביל התרוממות הנפש, כן. ועוד איך".
- ואולי גם בשביל הכעס? לא קל יותר לשאת אותו ביחד?
"אני לא יודע כיצד זה יועיל, כי הכעס הוא על מי שאיני מאמין בו כלל כיישות, ובכל זאת הוא אחראי בעיני לסבל אנושי עצום".
- חזרנו לשאלת אלוהים והשואה.
"כי בדיוק שם ואז התנפץ המודל של אלוהים-של-הסיפור, אותו סיפור תרבותי יהודי ובמידה מסויימת גם נוצרי, שאנחנו נוצרים בתודעה אם נרצה או לא נרצה. זהו אל טוב שאמור לפקד באופן מסוים בסיפור ולשמור על בני אדם ישירים ותמימים מפני רע, ואחרי מליון וחצי ילדים טבוחים, הצלם הזה התנפץ לרסיסים. וכן, גם בגלל השואה אני ממשיך לכעוס עליו".
- ואם הוא באמת אב קדמון, קרוב לוודאי שהכתפיים שלו רחבות די הצורך להכיל גם את הכעס שלך. המחשבה הזאת מנחמת?
"לא, כי אני לא רוצה לעשות לו הנחות, ודאי לא בעניין האחריות שלו לרשימה מתארכת והולכת של עוונות היסטוריים, עד הצונאמי האחרון".
הסמכות הרוחנית שלי
חגי דגן, אפרת רומן-אשר ואלוף הראבן ימשיכו בדיאלוג לא-נוח עם הישויות שלהם גם בשנה הקרובה. כמותם יעשו עשרות אלפי חילונים משכילים שמחפשים - מה בדיוק? כדי לרדת מן האלוהות אל חיי המעשה, אני שואלת את שלושתם, לאן יוליכו את החייזר שיתייצב בפתח ביתם וידרוש, טייק מי טו יור לידר. מי היו מציגים לו כסמכות רוחנית? מותר לכל אחד מהם לבחור עד שלוש סמכויות כאלה, ולא רק מבין החיים.
אפרת: "ישעיהו ליבוביץ'. בגלל הבחירה של גדול הספקנים, שאמר – כל עוד לא הוכחתי שאין אלוהים, אני מקבל עלי תרי"ג מצוות באדיקות. זהו אומץ לב ויושר אינטלקטואלי עילאי ובחירה מוסרית מצויינת, וברור שהייתי רוצה להיות כמוהו, אבל ברור גם שאני לא יכולה".
חגי: "שלושה, כי אחד לא מספיק. קודם כל אברהם, אבינו הקדמון. אחר כך משה, אבל גם אהרון. בגלל הקיצוניות האיומה של המונותיאיזם, בגלל הקטנוניות החשבונאית של אלוהים שהורג את בניו בעוון איזו פשלה טכנית".
אלוף הראבן מחלק את התשובה לשני שלבים מדודים: "קודם כל הייתי מוליך את החייזר ליבנה, בגלל הסנהדרין, וכדי שיראה כי מתוך החורבן צומחת גם גאולה והבטחה של התחדשות רוחנית, וביהדות לא צריך לקדש את החורבן ולבכות ליד קיר שמסמל רק חורבן. אחר כך הייתי מכיר לו את משה. כי משה הצליח להוריד מן ההר ההוא את העקורונות מכוחם אנחנו יכולים לחיות כבני תרבות, ומכוחם אנחנו חייבים להבין שלעולם לא נדע את האל באמת".
