חתול בשק, או טיל ישיר לאישיות האמיתית?

במאמר בנושא אהבה ממבט ראשון כתבתי שייתכן שהמבט הראשון מבחין בהרבה יותר פרטים מכפי שאנחנו יכולים להעלות על הדעת. ייתכן שהמבט הראשון קולט ברגע אחד מידע שכולל אפילו תכונות אופי. הסברתי זאת בצורך האבולוציוני לזהות יריב בהרף עין - המבט הראשון יכול היה בזמנו לקבוע מי לחיים ומי למוות.

אבל השאלה כאן היא אחרת. לא מדובר באהבה ממבט ראשון, ואפילו לא ממילה ראשונה. הנושא הוא יחסים וירטואליים כנים, שהתפתחו במהלך של זמן. האם גם במקרה כזה יש חשיבות מכרעת למבט הראשון? האם יחסים עמוקים, המגובים במיילים, בשיחות קול ובשיחות וידאו, יכולים לקום או ליפול בגלל פגישה של פנים אל פנים?

אנחנו עלולים גם להירתע ממבט ראשון

האינטרנט מאפשר היום לא מעט. אפשר לראות זה את זו, אפשר לדבר, ואפשר כמובן להתכתב. ובכל זאת - אהבה וירטואלית יוצרת תחושה של חתול בשק. אנחנו כאילו לא יודעים מיהו באמת האדם שהתאהבנו בו ברשת. אפשר לאהוב, לחשוק, לתת אמון, אפילו לסגוד, אבל תמיד בעירבון מוגבל. מפגש אחד של פנים אל פנים עלול לנפץ לנו יחסים, כמו גם להזניק אותם אל השמיים. הר של מילים כנות לא עומד מול רגע קצר אחד של מבט ראשון. כמו שאנחנו יכולים להתאהב ממבט ראשון, כך אנחנו יכולים גם להירתע ממבט ראשון. למה? בגלל מסורת רבת דורות של רגש חזותי. יש לנו הרגלים אבולוציוניים של פנים אל פנים, וקשה לנו להשתחרר מהם.

הפילוסופיה של האינטרנט, שעוסקת בשאלה של פנים אל פנים בהקשר המוסרי, מדברת על מוסר חזותי. כך, למשל, הפילוסוף האמריקאי יוברט דרייפוס כותב: "אני חייב להיות עם מישהו באותו חדר ולדעת שיכולים לפגוע בי באופן פיזי, או להשפיל אותי בפומבי, ולהיווכח שלא נעשה כך, כדי להרגיש שאני יכול לתת אמון באחרים". הפילוסוף האנגלי לוקאס אינטרונה מכנה זאת - מוסר של פנים אל פנים. חשוב לראות את הפנים של האחר כדי להבין את המשמעות הריאלית של אחריות מוסרית. האם כך גם לגבי רגש חזותי? חייבים לראות כדי להתאהב ללא חשש של חתול בשק?

התרגלנו לשפוט בני אדם על פי המראה החיצוני. ההרגל האבולוציוני הזה הוא טוב וגם רע. הוא טוב בגלל המידע המיידי שניתן לקבל דרך המבט, והוא רע משום שיש בו הרבה מאוד טעויות אופטיות, מכוונות ולא מכוונות.

היופי הוא אחד ממחוללי הטעות הגדולים ביותר 

בלי הקנקן יש לנו תחושה שאין על מה להסתמך (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

נדבר על הרע: היופי, למשל, הוא אחד ממחוללי הטעות הגדולים ביותר. לא זו בלבד שהוא קנה לו יתרון על פני תכונות אחרות (אולי בצדק?), אלא שהוא מתחזה לתכונות אחרות. אדם יפה נראה, על פי מחקרים רבים, חכם, עדין ומנומס יותר מאדם מכוער. אנחנו מתאהבים ביפה מתוך תחושה שאנחנו מתאהבים באופי, ולא בצורה חיצונית. כך גם לגבי הקשרים אחרים בין צורה חיצונית לבין תכונות אופי. גוו ישר יכול לשדר לנו אומץ לב, כמו שמשקפיים יכולים לשדר לנו אהבת ספר. לכן, פגישה של פנים אל פנים נראית מכרעת, וגם אם הצורה החיצונית ידועה לנו בקווים כלליים. תמונה אינה מוסרת לנו מידע כמו מפגש פיזי.

אבל דווקא הפנים יכולים להיות חתול בשק. אנחנו לומדים על הטעויות האלה בכאב, ולעיתים באיחור רב. מוסרים את הלב לאדם שנראה חכם, מתחשב ועדין - ומגלים שבפועל הוא טיפש, אגואיסט וגס רוח.

לעומת זאת, יחסים אינטנסיביים באינטרנט, דווקא משום שאין בהם פגישה תקנית של פנים אל פנים, יכולים להתגבר במידה רבה של הצלחה על הטעויות האופטיות של המראה החיצוני. ההיכרות היא יותר לעומק האופי ופחות לעומק הצורה. יחסים וירטואליים כנים הם טיל ישיר אל האישיות האמיתית.

אמנם מילים באינטרנט יכולות לשקר, אבל לא זה החשש שהביעה הקוראת שפנתה אליי. היא לא כותבת שהיא חושדת שהאהוב הווירטואלי שלה אינו גבר אלא אשה, לא בגיל שהוא מציין, או לא עוסק בעיסוקים שהוא מדבר עליהם. היא גם לא חוששת במיוחד שהוא מכוער, היא הרי ראתה אותו בשיחות וידאו. ממה, אם כן, היא חוששת? האם מילים באליסטיות ישירות אל האישיות אינן יכולות להרגיע?

מתברר שלא. הרגל של דורות מקשה עלינו להיות בטוחים ברגש שאינו גם חזותי. לא משנה עד כמה מעמיקה היא

האהבה הווירטואלית ועד כמה היא מעשירה את שני הצדדים. כל עוד אין בה גורם של פנים אל פנים, היא נשארת תלויה באוויר. ואני מצר על כך. אנחנו אוהבים להגיד לעצמנו שלא להסתכל על הקנקן אלא על מה שיש בו, והנה, בהזדמנות הראשונה שיש לנו אפשרות להסתכל רק על מה שיש בו, מתברר שבלי הקנקן יש לנו תחושה שאין על מה להסתמך. אין מה לעשות. אנחנו טיפוסים קנקניים.

• אבינועם בן זאב הוא פילוסוף, סופר ומרצה. בין השאר, מתמחה בנושא דילמות, רגשות ודעות קדומות. ניתן לשלוח אימייל עבור אבינועם, אך לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.