עוניים אומנותם?
החרדים עניים-מרצון, או שזו אשמת המדינה? ואולי המספרים מנופחים, ככלי פוליטי בידי ה"חברתיים"? פאנל על המצוקה וסיבותיה בסוכות תשס"ז
| שלמה אנגל |  | דודי זילברשלג | | | | |
שלמה אנגל
הדאגה לחלשים ולנזקקים היא אחד האמצעים החביבים ביותר לאחרונה על פעילי השמאל התרים אחר אג'נדה, לאחר התפקעותה של בועת השלום/ההתנתקות/ההתכנסות. כרגיל, לדאגה מצטרפים בהתנדבות הרוב המכריע של אמצעי התקשורת הראשיים, שמעבירים מסר אחיד ומגויס המטיף כנגד הקפיטליזם החזירי שהתפתח כאן כביכול. על פי מסר זה, מדינת ישראל היא מהאכזריות בגלובוס, הזורקת את החלשים שבה הרחק מעיניה, אינה מסייעת להם ומפקירה אותם לדלות ולמסכנות ולחיזור על הפתחים. המצב כמובן הרבה יותר מורכב והרבה פחות שחור מכפי שמנסים למכור לנו העסקנים החברתיים הללו.
במדינה, והן אכן הנהנות המרכזיות מהקצבאות השונות. העוני שבחברה החרדית הינו מרצון, עקב רצונו של הגבר החרדי הממוצע ללמוד תורה שנים רבות ולא לצאת לעבוד לפרנסתו. העוני-מרצון הזה אינו מלווה לרוב בתופעות של מצוקה, מסכנות ופשע, המאפיינות אוכלוסיות עניות. גם החברה החרדית התפכחה במקצת לנוכח המציאות המחייבת לצאת לעבוד, לאחר הקיצוצים בקצבאות. לעומת זאת, העוני בחברה הערבית בישראל רובו אינו מרצון, אלא נובע מבעייתיות המיעוט - והוא בעל כל המאפיינים של חברות במצוקה ומחסור.
חזור למעלהאין כל ספק כי בישראל חיים היום אלפים רבים במצוקה ובמחסור, הזקוקים לעזרה אפילו למחיה שוטפת. מה שעסקני העוני משתדלים להצניע היא העובדה הפשוטה, שעזרה כזאת ניתנת בנדיבות ובהיקפים גדולים מאוד: מדינת ישראל מקדישה כ-50 מיליארדי שקלים מדי שנה לטובת עזרה לנזקקיה באמצעות התשלומים השונים של המוסד לביטוח לאומי. ב עוד כ-3.5 מיליארד מוענקים במסגרת משרד העבודה והרווחה, ועוד כ-4.5 מיליארד באמצעות סובסידיות למוצרי יסוד שונים. מדובר על סכום עתק הקרוב ל-60 מיליארדי שקלים, כ-20% מתקציב המדינה. ואגב, זהו מרכיב ההוצאה הגדול בתקציב, גדול בהרבה מתקציב הביטחון ה"מקודש".
המענקים הינם הביטוי הנאצל ביותר של עזרה הדדית מצד האוכלוסיות החזקות לחלשות. כל אחד ואחת מאיתנו מממנים מענקים אלו מדמי מס הכנסה וביטוח לאומי הנגבים ממשכורותינו, ואנו בעצם מעניקים אותם בהסכמה ואפילו בשמחה באמצעות המדינה לאותן אוכלוסיות עניות. כמובן, כמו כל דבר בעולם, גם סכום עצום זה אינו יכול לתת מענה לכל הצרכים והמצוקות שבחברה הישראלית. אולם ברור גם כי נתינה ללא גבולות תהפוך את כולנו מתורמים לנזקקים ופושטי יד. תמיד ניתן יהיה להביא סיפורי מצוקה קורעי לב, אך חשוב לזכור כי אלו הם היוצאים מן הכלל.
חשוב גם להדגיש, כי העוני במדינת ישראל אינו מפוזר על כלל האוכלוסיה באופן שווה: כיסי העוני והמצוקה העיקריים מתרכזים בחברה החרדית ובזו הערבית. ברור כי שתי אוכלוסיות אלו זכאיות לעזרה ככל שאר האזרחים הנזקקים
הפאנל הקודם
חשבון נפש בבלוקבסטר?
דוד סתיו, פניה עוז-זלצברגר
צמח פה דור שלא יודע לקרוא בסידור, שמחפש דיל של הרגע האחרון לטוסקנה או מרמריס. אבל אף מטרופולין בעולם אינו דומם כמו תל-אביב ביום האחד הזה של השנה היהודית. הרב של שהם והיסטוריונית מקבוצת חולדה כותבים על יום כיפור שלהם
בשני המגזרים הללו עדיין היקף המצוקה והמחסור אינו כה גורף כפי שמציגים נתוני ההכנסה היבשים - זאת לאור היקף הכלכלה השחורה, המצויה שם רבות. על כל פנים, חשוב לשים לב כי הרוב המוחלט של האוכלוסיה הישראלית חי ברווחה יחסית (גם אם ברור כי בכל תוכנית טלוויזיה העוסקת בסוגיה לא נראה עניים חרדים או ערבים, בשל הרצון לשווק את העוני כבעיה כלל ישראלית, ולא כמגזרית בלבד).
הנתונים המפחידים, המתפרסמים מדי שנה בדו"ח העוני, יוצרים במידה מסוימת היפוך של המציאות: כעני בישראל מוגדר מי שהכנסתו נמוכה מחצי השכר הממוצע במשק. משמעות ההגדרה הזאת היא מדידה של עוני יחסי, ולא עוני אבסולוטי של מצוקה ומחסור. על פי שיטה זו, ככל שיותר אזרחים יזכו לשכר גבוה יותר - כך יעלה גם השכר הממוצע, ואיתו תגדל גם כמות ה"עניים". שהרי כל אותם עובדים, ששכרם לא גדל באותו קצב של השכר הממוצע, ייחשבו כעניים, אף שבמצבם האובייקטיבי לא חל כל שינוי.
במדינת ישראל מתנהל זה שנים מאבק פוליטי סוער בין מחנות השמאל והימין. מאבק זה לבש אופי חברתי-כלכלי לאחרונה, עקב קריסת אשליות השלום והחד-צדדיות. כל תמונה קורעת לב של מקרר ריק הינה חלק ממאבק זה. אולם חשוב זכור כי תופעת העוני והמחסור היא חלק מהחיים של בני אנוש. המדינה עושה רבות על מנת לסייע לחלשים שבקרבה, אך האחריות המרכזית מוטלת על כל אחד ואחד לעשות ככל שביכולתו על מנת שלא ליפול כמעמסה על הציבור, ואף לעזור ככל שביכולתו לאחיו המצוי במצוקה.
הכותב הוא איש היי-טק הפעיל בעמותות סיוע לנזקקים
דודי זילברשלג
מכחישי העוני בישראל הצליחו תוך שנים מועטות לפתח אי אלו זנים ומוטציות למזימתם השפלה. יש בהם הזועקים כי העניים אשמים במצבם, אלה שייכים יותר לזן המכחיש את הסיבות; אחרים טוענים לשתי אוכלוסיות דחויות המובילות את התופעה - חרדים וערבים - אלו משויכים לקבוצת מתכחשי העוני. יש מלומדים הטוענים שהמדינה ממלאת את חלקה ועוד איך, ומימדי העוני אינם אמיתיים - הם מנופחים מעבר לכל פרופורציה. יהיו אשר יהיו הסיבות לגימוד התופעה, מקורן אינו טהור ופגיעתן בשכבות החלשות, רעה.
בכירים בלפחות אלפיים שקלים בחודש. באותו חודש עודכנו הקצבאות שמקבלים יותר ממיליון ישראלים מהמוסד לביטוח לאומי ב-2.7 אחוזים למרביתם, ולקשישים שבהם ב-1.9 אחוזים. במילים פשוטות, גמלאי בן 70, בן דור המייסדים של המדינה, קיבל תוספת של 20 שקלים לגמלה, בעוד שר האוצר באותם ימים קיבל תוספת של פי מאה(!) ממנו - אלפיים שקלים.
חזור למעלהניטרול "שתי האוכלוסיות הבעייתיות" מדו"ח העוני מותיר עדיין למעלה ממיליון ישראלים מתחת לקו העוני. הפריפריה, כמו גם השכונות הפריפריאליות שבמרכז הארץ, זועקות עוני ודלות. גם הערים הגדולות מלאות משפחות אשר גורלן נגזר לשבט או לחסד - לשבט הצורב של הדלות או לחסד של ארגוני הסיוע.
אשר לתעסוקת החרדים בישראל, אצור באמתחתי מידע מדויק בנושא, וסיפור העוני-מרצון מצוץ מן האצבע: מהפכה של ממש מתחוללת במגזר מאז "גזירות נתניהו" הנודעות לשמצה. להבדיל מאוכלוסיות אחרות, החרדים אינם זקוקים לסיוע של ה"חברתיים", כי כל מבנה הקהילה החרדית הוא חברתי להפליא: בלי אג'נדה וללא תנאי, פשוט קהילה שחיה את חייה עם מחויבות חברתית עמוקה, בה השבע נושא על כפיים את הרעב, במכובדות, בחן, בחסד וברחמים. צו אלוקי מנחה אותו להיות "משכיל אל דל".
תרבות השפע, השולטת בחיינו שלטון ללא מצרים, אינה יודעת מחסור במזון. מחסור במזון גם אינו הגורם לרעב, מחסור בצדק - כן. הניאו-ליברליזם, שהייתה לו עדנה בשנים האחרונות, יצר שינוי משמעותי בחלוקת ההכנסות בארצות-הברית, בבריטניה, ברוסיה וגם בישראל. לפי מומחים כמו דיוויד הרווי, בספרו "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם", השיטה מגדילה את האי-שוויון ומשמשת מכשיר ב"מלחמת מעמדות" מהופכת, כלי עוצמתי של חזקים נגד המוחלשים, שנועד להשיב את הכוח הפוליטי והכלכלי לידי מעמד ההון הפיננסי והאליטות הכלכליות. בהשראת השיטה מתקדמים תאגידי הענק, משם הם מתפתחים למיני-ממלכות המתעמרות בחיי נתיניהן. הם שוללי זכויות, כי הריבון התאגידי מייתר את מערך הזכויות הליברלי. עוני נתפס כחולשה של הפרט ולא כתוצר של החלטות פוליטיות. תפיסה זו מגולמת במשפט מפתח של מרגרט תאצ'ר: אין דבר כזה שנקרא חברה. יש רק אינדיבידואלים".
בספרו "מורה נבוכים" מייצר הרמב"ם בידול מובהק בין צדק, צדקה וחסד. "צדק" ייקרא כל תשלום חוב לזולת לפי גדרי החוק; ה"צדקה", לעומת זאת, שגם היא נגזרת מצדק, איננה חובה המוטלת על אדם מתוקף חוק כלכלי כלשהו, אלא חובה שאדם רואה לנפשו לעשות; ואילו "חסד" הוא לגמרי מעבר לכל הרגשת חובה. דורנו הצליח לבלבל לחלוטין בין המושגים עד שגם החובות הוגדרו כצדקות או כחסדים, העניים - כמי שאשמים במצבם, ואילו העשירים - כאדונים כל-יכולים לגורלם.
דוגמה ישראלית, להבנת השיטה על קצה המזלג: אחרי תקופה של הקפאת שכר במגזר הציבורי, גדל שכרם של אלפי
משימה לשנה
לפרק אימפריית התמחוי
דני גוטוויין
השנה אין להסתפק בבקשת סליחה ומחילה מהנזקקים. במוקד חשבון הנפש יש לשים את המאבק במשטר ההפרטה, שהפך את ישראל לסדום של תמחוי
למי שעדיין לא נהירה השיטה, יסור נא למערכת הבנקאות הישראלית ויבין: מערכת זו מעסיקה כ-35 אלף עובדים ועוד כמה אלפי עובדי קבלן וחברות כוח-אדם. בעקבות תהליך התייעלות הכרחי פוטרו עובדים רבים עתירי זכויות, במקומם באו עובדי קבלן ללא תנאים, בלי קביעות ובלי הטבות. כך נוצרו בבנקים שלושה מעמדות: המנהלים, שמשלשלים לכיסם משכורות של 350 אלף שקל ומעלה; העובדים הקבועים, בעלי שכר גבוה, מוגנים על-ידי הוועדים; והפועלים השחורים - עובדי כוח-אדם, המשתכרים קרוב לשכר המינימום בתנאי ניצול, ללא תנאים סוציאליים נאותים.
אבי, עליו השלום, לא היה משתמש בשכרו לצרכי הבית. בטרם הפריש ממנו עשרה אחוזים לקיום מצוות מעשר, בחלק נכבד נוסף הוא נהג להשתמש לגמילות חסד לטווחים קצרים. לאו דווקא נזקקים היו נעזרים בו, גם בעלי יכולת שמצוקה זמנית באה עליהם. מי שסבור שהצמיחה תחסל את העוני יתבדה עד מהרה: הרבה לפני צדקה וחסד, בכוחו של צדק לצמצם את התופעה, כי צדק מחלק בהגינות את הברכה שבאה באסמינו, מתת אל, עם אלו שנבראו בצלם כמונו וגורלם לא שפר עליהם. בידינו לממש את הצדק האלוקי, בהבנה שזו חובה אמיתית - ולא חובה מוסרית גרידא.
הכותב הוא מייסד ארגון "מאיר פנים" ויו"ר מטה "ישראל ביחד"
לפנייה לכתב/ת 
קהילה אמיתית, בלי אג'נדה (תמונת ארכיון, למצולמים אין קשר לנושא)
צילום: חיים צח
מומלצים
