פצע פתוח: איפה טעינו?
רבנים הזהירו מפני כליה שגוזר רבין על תורת ישראל; מחנה השלום לא גילה אמפתיה לאנשים שעולמם חרב. ח"כ אילון והרב גיסר בחשבון נפש על "המחנה שלהם", 11 שנים אחרי
| עמי אילון |  | אבי גיסר | | | | |
עמי אילון
כיצד הידרדרנו לרמה כזאת של שסע וקוטביות? זו השאלה המרכזית שצריכה לעמוד במוקד חשבון הנפש שלנו, במלאות 11 שנים לרצח יצחק רבין. החברה הישראלית מפולגת סביב נושאים רבים, בראשם גבולות הקבע - אותו ויכוח מר שבגינו בוצע הרצח. את הקרע ניתן לנתח במבט לאחור ובמבט קדימה - מאיפה באנו ולאן אנו הולכים. מבלי לנסות ולהשיב לשתי השאלות הללו, לא ניתן לפענח את שורשי המחלוקת החריפה - ודאי לא לגשר עליה.
בהם, בראייתם. במקום זאת, באדנות הוצאנו אותם אל מחוץ לגדר, ניכסנו לעצמנו את השאיפה לשלום והפכנו את המתיישבים לאויבים. לא הצלחנו להידבר עימם, ואולי לא באמת רצינו. חלק גדול מהמתיישבים מוכן היום לחזור הביתה, אבל רק אחרי שהוא מוריד את הדגל לחצי התורן, עומד דקה דומיה ומוחה דמעה על שבר החלום הציוני שלו. ציבור המתיישבים יוכל להתחבר אלינו בחזרה רק כאשר כאב המפונים יאפיל על צהלת המפנים.
חזור למעלההחלוקה הפוליטית המסורתית בין ימין לשמאל היא צופת פני עתיד: אלה סבורים כי יש לצאת מהשטחים ולהגיע להסדר של שתי מדינות ממערב לירדן - ואלה רואים ביציאה משם טעות, בין אם מסיבות אידיאולוגיות-דתיות ובין אם מסיבות ביטחוניות. אני חושש שזוהי חלוקה רדודה, שאין בה כדי להבין את מורכבות הקרע. משלימה אותה החלוקה ביחס לפרשנות העבר: מהו הסיפור שלנו, או כפי שנהוג לכנות זאת כיום: מהו הנרטיב הלאומי?
בחלוקה השנייה, גבולות המחנה הפוליטי הולכים ומיטשטשים. בכל הנוגע לעבר ומורשת, אני חש עצמי קרוב הרבה יותר לרוב ציבור המתיישבים, מאשר לחלקים רחבים במחנה השלום. בזרם המרכזי של תנועת ההתנחלות אני רואה את המשך תנועת הציונות, זו אשר הקימה את מדינת ישראל והייתה מבוססת על ביטחון והתיישבות. בדרך בה אני מפרש את הסיפור ההיסטורי שלנו, המתנחלים הם שליחיה של מדינת ישראל, שנשלחו על-ידה לבנות ולהקים את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, בחבל עזה, בסיני, בבקעת הירדן וברמת הגולן. לעניות דעתי, גם יצחק רבין, שכיהן ברוב ממשלות ישראל בתקופת הזוהר של ההתיישבות, ראה כך את הדברים, למרות התבטאויות מסוימות שלו שמרבים לצטט.
בניגוד לחלק מידידיי במחנה השלום, אינני מרגיש זר בחברון ובשכם, אף לא במנהרת הכותל או בשערי חולדה, שהמוסלמים מכנים אל-אקצה הקדומה. עבורי, המקומות הללו הם ערש העם היהודי, ואני רואה בהם - כמו גם בשאר חלקי הארץ - חלק מחלום ארץ ישראל השלמה. אלא שאני מאמין כי באופן מעשי, כדי לפתור את הסכסוך העקוב מדם צריך לוותר על חלק מהחלום. בעיני רוחנו נמשיך להתרפק על קבר יוסף ומערת המכפלה, כי לנו הם. אך בפועל, לא נהיה שם.
בשנות התשעים נוצרו התנאים בהם ניתן היה לומר כי שליחותם של המתיישבים הסתיימה. מתוך ראייה מרחיקת לכת זו - אולי מרחיקה מדי לזמנה - חתם רבין על הסכמי אוסלו. תנאים אלה באו לידי ביטוי מדיני מובהק בהחלטת הליגה הערבית, המכירה בישראל ומאמצת את תפיסת שתי המדינות לשני העמים. אותה החלטה, שהתקבלה בביירות לפני ארבע שנים, חוזרת בימים אלה לראש סדר היום האזורי והבינלאומי.
אני מסכים עם חבריי למחנה השלום באשר לפתרון המדיני לסכסוך. בה בשעה אני טוען שהם, אשר רואים את הציונות באור אחר ובפרשנות שונה, לא התאמצו מספיק כדי להגיע למכנה משותף ביחס להיסטוריה שלנו. משום כך גם לא נוצרה האמפתיה ולא הושגו ההבנות, החיוניות כל-כך לוויתור מתוך בחירה - ולא מכפייה. ראינו את הסבל הפלסטיני, אך לא ראינו את הסבל של אחינו המתיישבים - סבל שנבע מהצורך לוותר על חלק מהותי מחלומם האישי והלאומי.
לכן, במקביל לדיון בשאלה "לאן אנו הולכים", אשר התנהל ומוסיף להתנהל במלוא עוזו, היה עלינו לנהל את הדיון על "מאיפה באנו" ו"מהו הסיפור שלנו". זה כמובן דיון רגשי יותר וכואב הרבה יותר, אבל אילו הצלחנו להסכים על מה קרה פה בעשרות ובאלפי השנים האחרונות - היינו מחזקים את המכנה המשותף שלנו, והדיון על העתיד היה הופך ענייני בהרבה.
הדיון על עברנו היה גורם לנו להיות עצובים יותר כאשר אנו עוקרים אנשים מבתיהם - מחזירים אותם הביתה, בראייתנו; בוגדים
התנגשות
מורשתו - או זיכרון הרצח?
מיטל צור
ישראל תתייחד מחר עם זכרו של ראש הממשלה המנוח, אבל ציבורים שלמים עדיין חשים מודרים. הרב יואל בן-נון וח"כ יצחק לוי מסבירים למה
יום השנה לרצח הנורא הוא יום של חשבון נפש, ואסור שהדיון הציבורי בו יסתכם בכן-או-לא חנינה לבן העוולה. אם נצליח להבין ולהסכים על הסיפור שלנו ועל מאיפה באנו, רק אז נוכל, מתוך שותפות אמיתית, להתפנות לדיון הקשה על מה באמת באנו להיות פה בארץ הזאת, ולאן אנו הולכים; רק אז נוכל לחזור לדרכו של רבין - ולהחזיר את המתיישבים הביתה, בכאב.
ח"כ עמי אילון (עבודה) התמנה כראש השב"כ לאחר רצח רבין
אבי גיסר
הרב אריה לוין היה אומר: פורים קשה עלי הרבה יותר מתשעה באב. בתשעה באב בוכים בנקל ובלי מאמץ על החורבן ועל שנאת החינם המפלגת בינינו, ואילו בפורים "חייבים" לשמוח ולהכיר בכוח האחדות של ישראל - והרי זה קשה כל-כך.
ו"מחנה רבין" מאז ועד היום. לעומת זאת, מחנה זה בכללו לא הבין ולא הפגין סולידריות עם שברו וחורבנו של הימין, מאוסלו ועד גוש קטיף ועמונה. אחד דורך לשני על חלומו ולא מבין מה הוא עושה. הכי חמור הוא שלעתים, האחד שובר לשני את חלומו - ועוד עושה זאת עם שמחה לאיד ותחושת נקמה משכרת. על כן, מה שחשוב ביום זה הוא להחליט מה עושים עם זה. בוכים או מתקנים? אני אבחר בדרך הקשה ואדבר אל המחנה שלי ועל מסקנותיי מן השנים המפולגות האלה.
חזור למעלהביום הזיכרון לרצח רבין קל מאוד לקונן ולזעוק על הפילוג ועל האשמה, על סיכון הדמוקרטיה ועל הקנאות, על כל מה שמאיים על קיומנו כחברה ישראלית אחת. ביום הזה שוב נשלחים מפקחים מטעם עצמם ומשגיחי כשרות מטעם התנועות השונות לבדוק אם אכן בוכים כהלכה בכל מוסדות החינוך, ולהציג בפנינו תמונה קודרת על רמת הבורות וחוסר האכפתיות של הציבור ובעיקר של הנוער. השנה הגדילו לעשות ונשלח דיסק ובו "עשרת השירים שרבין אהב", משיר הרעות ועד שיר השלום, כדי שהתלמידים יאהבו את יצחק ואת מורשתו ויתחברו אליו בדרכים שונות כדברי שרת החינוך. אני סבור שזוהי דרך שגויה ובחירה קלה, שאיננה מתמודדת נכון עם התוצאות ועם הסיבות העמוקות לקיטוב שהוליד את הרצח - ולמשבר הלאומי שבעקבותיו.
סקר עדכני מעלה כי מחצית הציבור סבורה שההתנתקות גרמה לפילוג הגדול ביותר בעם, וכ-40% חושבים שהיה זה רצח רבין. כולם צודקים, אלא שההתנתקות טריה יותר בזיכרון הישראלי. יש שיאמרו שקיים מתאם מלא בין שני האירועים. הלהט הממסדי והאידיאולגי, שאפיין את נושאי דגל ההתנתקות ואת אטימותם לשבר הגדול שעבר על מחנה הימין ועל המתנחלים כולם, דומה ואולי זהה ללהט שאחז במתנחלים ובמחנה הימין כנגד הסכמי אוסלו וכנגד רבין האיש. חוסר יכולתם של שני הצדדים לרדת זה לעומק שברו של זה, הוא המדאיג.
בצד "שלנו" (מתנחלים וימין ישראלי) לא הבינו את עומק הכאב והאובדן ואת תחושת סוף העולם שחש מחנה השמאל
הזירה הקודמת
הנדוניה החילונית של ליברמן
יצחק כהן, אירית רוזנבלום
האם שני מיליון תאים משפחתיים הוקרבו שוב כנדוניה למפלגות החרדיות - או שניצל מוסד הנישואים היהודי, אשר שמר על העם לאורך הדורות? ויכוח על "ברית הזוגיות", שבינתיים נרקמת בין ליברמן לאלי ישי
ראשית - המובן מאליו. חובה על כל רב ומחנך ועל כל אם ואב לומר בשפה החלטית וברורה: אסור להרוג, אסור לרצוח ואסור להיות אלים כלפי אף אחד בכל מצב ובכל מחלוקת אידיאולוגית ופוליטית, ואפילו עשייתו מביאה עליך חורבן אידיאולוגי אישי ומשפחתי. בקרב המנהיגות הרבנית והדתית לא מרבים לומר זאת כך, אלא מרבים בהשמעת ה"אבל" תיכף לאחר אמירה מהירה: ברור שמה שעשה יגאל עמיר זה לא בסדר, אבל ... ואני אומר: יש לכל מה שקרה מילים והגדרות פשוטות וברורות, אנא השתמשו בהן והפיקו כללים וחוקים מחייבים. בלי שום סייג ונימוקים להקל.
וברמה אידיאולוגית יותר. מדינת ישראל קמה על-ידי התנועה הציונית שבמרכזה תנועת העבודה. עבור רוב המייסדים, המטרה הציונית הייתה אחת ויחידה: להקים מדינה דמוקרטית לעם היהודי בארץ ישראל. להגשמת מטרה זו היה צורך לפעול בכל הכלים, ובשום שלב לא דחתה הציונות מעשה ביטחוני או פוליטי מפני נימוק או מצווה דתית. השפה הדתית שירתה את הציונות כדי להעניק למעשיה את הלהט הנדרש וממד היסטורי של תחייה וגאולה, אך לא הייתה מרכיב בקבלת החלטות ביטחוניות ופוליטיות. הקמת המדינה על פני חלק קטן או גדול של ארץ ישראל מהווה לגבי התפיסה הציונית הקלאסית הגשמה מלאה.
לציונות הדתית-לאומית יש עוד חלומות, והם שייכים לקומת בניין נוספת - קומה של תורה ומצוות ושל הגשמה מלאה של חזון התורה והגאולה בארץ ישראל כולה. בליבו של החזון בית המקדש ומסביבו ארץ הקודש כולה, אשר עליה עם הסגולה יושב בקדושת מחנה ישראל. אני מאמין באמונה שלמה שבוא יבוא חזון זה, אף על פי שיתמהמה.
ביסודו של רצח רבין עמדה השאלה על הלגטימיות של חזון הציונות הקלאסית ודרכי הגשמתה, מול תפיסת הציונות הדתית-לאומית. הסוגיה הציונית העמוקה הזו שכבה על שולחן הניתוחים, ובידינו - ידי החברה כולה - היה סכין המנתחים. כל מי שלא נזהר, מקרב ההוגים הדתיים והרבנים, לשמור על חייה ועל זכויותיה של הציונות ההיסטורית, לא עשה את תפקידו כהלכה. בכנס אחד מני רבים בו השתתפתי, קם אחד הרבנים המבוגרים וזעק בכאב מנהמת ליבו: "הוא לא רק מבטל ומחלל את קדושת הארץ, הוא פשוט קורע לגזרים את 'ברית בין הבתרים!". זאת אומרת: רבין גוזר כליה על תורת ישראל ומבטל את הברית השמיימית בין הקב"ה לאברהם אבינו ולזרעו - ומחריב את עצם קיומו של העם היהודי.
אכן, אם קיים תחת השמיים יצור אנושי שבידיו הכוח לעשות את כל אלה, הרי ששארית האנושות צריכה לפעול נגדו בכל כוחותיה. הרב ההוא לא דמיין את רצח רבין, אבל דמיונו הדרשני הוא ביטוי מאפיין ללשון רבנית גורפת. וראוי להזכיר: נצחיותה של תורת ישאל אינה עומדת לדיון ואינה מצויה בידיו של איש. הוויכוח שלנו הוא על דרכי הגשמת הציונות. יש לנו שני סוגים שחייבים לכבד זה את הלגיטימציה של זה - הציונות המנוכרת לשיר שלום, וזו הסולדת מ "עוצו עצה ותופר... כי עמנו אל". שתיהן חייבות להסכים על גבולות הגזרה של המחלוקת, ולדעת שאחת בלא רעותה פשוט לא תוכל להתקיים.
לפני עשרות שנים, בוועידת הקיבוץ הארצי, אמר אבא קובנר, איש ה"שומר הצעיר": לחילונים נחוצים הדתיים כדי שיהיו להם שורשים - ולדתיים נחוצים החילוניים כדי שיהיה להם עם. הדברים הובאו בתוך ספר בשם "לעכב את הקריעה". בואו נפשוט את הבגד עם הקרע על רצח יצחק רבין ונלבש בגדי שבת אחים.
אבי גיסר הוא רב היישוב עפרה ויו"ר המועצה לחינוך ממלכתי-דתי
לפנייה לכתב/ת 
11 שנים בלעדיו: יצחק רבין ז"ל
צילום: לע"מ
מומלצים
