"הוא היה סופר שגורם לך לרצות לכתוב"
נורמן מיילר, ג'ון אירווינג, ג'ונתן ספרן פויר וסופרים אמריקאים אחרים נפרדים מהסופר קורט וונגוט ומדברים בשבח השפעתו על דור הבייבי בום של אמריקה
כמו חברו ג'וזף הלר, קורט וונגוט היה גיבור של דור הבייבי בום בארצות הברית, אף שגדל בשנים שקדמו לו. הנשיא שעליו התאבל וונגוט היה פרנקלין רוזוולט, ולא ג'ון פ. קנדי. המלחמה שלו היתה מלחמת העולם השנייה, ולא וייטנאם. בשנות ה-60 היה וונגוט כמעט בן 40, וכבר לא השתייך לקבוצת הצעירים המרדנים שאהבו רומנים כמו "עריסת חתול" ו"בית מטבחיים חמש". הוא היה מעין דוד חכם ונרגן, שבז לטירופו של העולם ותמיד הצליח לעורר חיוך ולאתגר את המחשבה.
"בתקופה שבה גדלתי, תקופה של ניכור ורתיעה הולכים ומתפשטים, היה משהו מאוד מושך בכפירה של וונגוט בעיקר, ואין ספק שהיא השפיעה על ההשקפות שלי ביחס לחיים העכשוויים", אמר הסופר קן קלפוס, בן 53, שהיה מועמד בשנה שעברה לפרס הנשיונל בוק על ספרו "הפרעה משונה למדינה" - סאטירה על נישואים, ה-11 בספטמבר והמלחמה בעיראק. "יצירתו פתחה עבורי מרחב חשיבה חדש על פוליטיקה וחברה וגם על שאלת הצורך והתועלת בספרות".
נורמן מיילר, בוגר נוסף של מלחמת העולם השנייה שמצא קהל בקרב קוראים צעירים, ציין כי וונגוט היה "אייקון לכמה וכמה דורות של צעירים אמריקאים, אשר מיהרו לקרוא כל דבר שפרסם".
הסופר ריק מודי, שאפילו לא נולד כשספריו של וונגוט ראו אור לראשונה, נזכר שקרא את ספריו מספר פעמים ותהה אם יכול היה לצלוח את שנות הנעורים שלו בלעדיהם. "אהבתי את וונגוט על התשישות העולמית העדינה שלו, החום וההומור. והוא היה גם מלא דמיון, שזו לעולם לא מגרעת בעולם שלי", אמר מודי בן ה-45, שספרו הידוע ביותר "סופת קרח" הוא סאטירה שמתרחשת בשנות ה-70. "הוא היה מסוג הסופרים שגרמו לאנשים, במיוחד לאנשים צעירים, לרצות לכתוב", הוסיף ג'ונתן ספרן פויר, הסופר בן ה-30 שכתב את הספר "הכל מואר". "הוא כתב ספרים כאלה שמעבירים מאחד לשני".
עבור אינספור בני נוער, הקריאה בוונגוט היתה כניסה אל עולם המבוגרים, ממש כמו הבירה הראשונה. העולם נהיה מצחיק יותר, מסוכן יותר, מרגש יותר. אם רצית ללעוג לסמכות, להטיל ספק במשמעות הקיום, או להתמודד מול הגרוע ביותר ולשמור על חוש ההומור, וונגוט היה המורה שלך.
הסופר ג'ף וולטר, אף הוא היה מועמד לפרס הנשיונל בוק בסתיו שעבר, נזכר בעבודה על ספרו הבולט "האפס", סיפור על ה-11 בספטמבר המכיל, לדבריו, סאטירה על התרבות האמריקאית. וולטר התבדח וסיפר כי היה לו צמיד שעליו היו כתובים ראשי התיבות מהע"ו – "מה היה עושה וונגוט". "נהייתי סופר בגללו, "אומר וולטר בן ה-41, "היו אלה החמלה שלו, ההומניזם וההומור המצוין לנוכח הזוועות של המאה ה-20 שגרמו לי להבין מה בכוחו של סופר לעשות. בכתיבתו היתה פשטות מתעתעת, מפני שקוראים גילו אותו בגיל צעיר, ולפעמים שגו כשהתייחסו אליו בביטול בגיל מאוחר יותר. למעשה, העבודה שלו היתה כל כך מורכבת, כל כך קשה".
קן קלפוס גם הוא גילה כי וונגוט הוא סופר שנשאר איתך הרבה אחרי שאתה מאמין שהוא כבר קטן עליך. לא צריך להיות צעיר, אומר קלפוס, כדי להבין ש"אנחנו מה שאנחנו מדמיינים שאנחנו, ולכן עלינו להיזהר במה שאנחנו מדמיינים שאנחנו" או להסכים כי "צחוק ודמעות, שניהם תגובות לתסכול ותשישות".
יש שלמדו מספריו של וונגוט ויש שלמדו מהאדם עצמו. הסופר ג'ון אירווינג למד בסדנת הכתיבה של אוניברסיטת אייווה בשנות ה-60, בתקופה שוונגוט היה חבר סגל באוניברסיטה. וונגוט כבר היה ידוע אז, אך לרוב זכה ליחס של ביטול בתור סופר מדע בדיוני. אירווינג, שכתב את "העולם על פי גארפ" ואת "תקנות בית השיכר" זכר את וונגוט בתור אדם שמצניע את נוכחותו ו"שלא היתה לו אג'נדה לגבי מה רומן צריך להיות. וונגוט גם העריך את העובדה שלא היית צריך להיות בכיתה על מנת לעשות את העבודה שלך כמו שצריך", אומר אירווינג. "היה לי אז ילד קטן", הוא מספר, "וכשהוא שמע על זה, הוא אמר, אני מבין שאתה צריך לעבוד על הכתיבה מתי שאתה יכול? והוסיף, אתה בהחלט נותן לי מספיק עמודים בכל שבוע, אז למה שלא נשכח מהחלק של הכיתה, ותישאר בבית ותטפל בילד שלך?"
לפנייה לכתב/ת 
