ותודה להוריי הגרושים, שהביאוני עד הלום
מצד אחד, מי רוצה שההורים שלו יתגרשו? מצד שני, הבנתי שעדיף שקט תעשייתי על פני צעקות וריבים. המשבר הראשון בדרך שלנו לעצמאות, לבגרות, הוא ההבנה שההורים שלנו הם לא גיבורי-על. כחלק מההתבגרות שלי ומאווירת העצמאות, אני רוצה להסביר לכם כמה דברים, אבא ואמא
שלום. אני הדס, ואני בת להורים גרושים.
הגירושים שלהם בסך הכל היו טובים ושקטים יחסית. הם לא נגרמו עקב משבר אקוטי כמו בגידה או משהו בדומה, אלא פשוט מפני שמדובר בשני אנשים שונים לגמרי, שאני עדיין לא ממש מבינה מה עשו יחד כמעט 17 שנה במצטבר. אבא שלי, מושבניק שלומפר וביישן בכל רמ"ח איבריו, דור שישי בארץ, עם נפש של משורר. ואמא שלי, ליידי תל-אביבית, כמה קטנה ככה גדולה וצבעונית מהחיים, שרק מפני שהגיעה ממשפחת "פולניה שלום" היתה צריכה להצניע את עצמה כל הזמן.
הם התגרשו כשהייתי בת 14. להגיד שזה בא לי כהפתעה יהיה השקר הכי גדול שאני יכולה לספר לעצמי. אבי הציניקן ידע בדיוק על אילו נקודות ללחוץ, ואמי הדיוה מעולם לא פסחה על הזדמנות להראות את רגשותיה. כך קרה שאני ואחותי הוכנסנו לחדרינו הקט לא פעם, והדלת שנסגרה מאחורינו לא בדיוק עזרה לבידוד הצעקות שבקעו מהסלון או המטבח. כמי ש"ראתה" את הקליפ Thriller של מייקל ג'קסון בפעם הראשונה בחייה בעיניים עצומות טוב-טוב, מקופלת מאחורי הגב של אבא ורק שמעה את הצלילים, עלי לציין שכשרק שומעים, יש הרבה יותר מקום לדמיון - ולרוב זה הרבה יותר מפחיד ממה שזה באמת.
עם הזמן הריבים הפכו קרובים ורועשים יותר ויותר, גם המחסור השקט-אך-רועם בגינוני האהבה ביניהם לא הסתיר את העובדה שמשהו כנראה לא ממש בסדר, וכך גם המיטה המתקפלת שהונחה פתאום בסלון. התירוץ "זה כי הוא נוחר" לא ממש עבד עלי, כי הרי הוא נחר מאז ומתמיד.
אבא נסע לצפון, לסבתא, לבד. בלי לקחת אותנו
אבל הקש ששבר את גב הגמל היה כשאבא נסע לצפון, לסבתא, לבד. בלי לקחת אותנו, דבר שלא יעלה על הדעת מכל הבחינות. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אני הולכת עם אמא שלי ברחוב, היא שוב מבקשת "ליישר" לי את הגלידה (הדרך שלה לבקש לֶק), ואני שואלת למה אבא נסע לצפון לבד. היא עונה בגמגום שהוא צריך לספר לאמא שלו משהו, ואני מסתכלת עליה וספק מודיעה ספק שואלת, מה? לספר לה שאתם מתגרשים?
התשובה היתה חיובית.
הסתכלתי על המצב בצורה אמביוולנטית. מצד אחד, מי רוצה שההורים שלו יתגרשו? מצד שני, הבנתי שבאמת עדיף כך. אמנם בגיל 14 את עוד ילדה, אבל את גם קצת מבוגרת, ואת מבינה שעדיף שקט תעשייתי על פני צעקות וריבים כל היום.
אני חושבת שהשלב, או המשבר הראשון בדרך שלנו לעצמאות, להפוך מילד לבוגר, הוא הידיעה וההבנה שההורים שלנו הם לא גיבורי-על ולא כל יכולים. שהם פשוט אנשים בשר ודם. שגם להם יש חולשות, רגשות, גם הם טועים ותוהים לפעמים. ואולי הם אכן תמיד יהיו שם בשבילנו, בדרכם שלהם, אבל לא תמיד יהיו להם התשובות או הפתרונות בשבילנו.
עלי הידיעה הזו נחתה מוקדם מהרגיל, וגם לא ניתן לי הרבה זמן להסתגל אליה, כי מהר מאוד הפכתי מילדה שמטפלים בה ל"ילדה הגדולה והבוגרת", המטפלת גם באחות הקטנה וגם בהורים שנקלעו למשבר שלאחר הגירושים וחייהם השתנו לגמרי. הם פתאום היו צריכים להתמודד עם הלבד, בפעם הראשונה בחייהם הבוגרים, בגיל 40 פלוס.
מתנדנדת בין משחקי הכוחות שלהם, את מי את אוהבת יותר?
רק עכשיו אני יכולה באמת להבין עד כמה בטח היה להם קשה. ושלא באשמתם, או שנגיד בתמימותם, הם חיפשו קירבה ונחמה אצל האנשים הכי קרובים אליהם. שם הייתי גם אני, מתנדנדת בין משחקי הכוחות שלהם, את מי את אוהבת יותר? מי מסכן יותר? מי סובל יותר? אבא או אמא?
אני יודעת שהם לא עשו את זה בכוונה, ולא בדיוק הבינו מה זה עושה לי. הם מבחינתם סיפרו לי כמה קשה להם, או שפלטו בלי שסתום ביקורתי את הכעס שיש להם זה על זה. אולי הם שכחו שאני לא חברה או אוזן קשבת, אני הבת שלהם. כן, גם של ההורה השני. כך שאני למעשה ניצבתי הרבה פעמים בין הפטיש לסדן, ולפעמים נאלצתי לבחור צד, או לפחות כך הרגשתי.
עם הזמן זה השתנה. הכעס והמרירות התחלפו בקבלה והבנת המצב. הם הסתגלו לחייהם החדשים, והדברים נרגעו. כל אחד המשיך בדרכו שלו, והם למדו לא לדבר רעה זה על זו, לפחות לא לידינו, הבנות. מה גם שאני כבר עזבתי את הבית, קודם של אמא, אחר כך של אבא, וחייתי את חיי העצמאיים, בנפרד מהם. מה שנשאר מהמאבק, או יותר נכון, מה שהפך למזכרת ניצחת לגירושים שלהם, הם החגים. בעיקר ראש שנה ופסח.
כשהייתי קטנה זה עוד היה איכשהו מובנה. חג פה, חג שם. כך נכתב בהסכם. עם השנים והנדידה מהבית, הייתי מנסה לעשות כמעט כל חג אפשרי אצל סבתי המקסימה, שהיתה לא רק המעגן הבטוח שלי אלא גם הבשלנית הכי טובה בעולם, אבל מאז שהיא נפטרה הדברים כבר לא ממש ברורים. היום הבלגן מתחיל כחודש לפני כל חג, בשיחות טלפון הסורקות בפרטי פרטים איפה כל צד מהמשפחה המורחבת עושה את החג ואת מי הוא הזמין או לא. תוסיפו כמה ניג'וסים מצד אחותי, לעשות את החג יחד, דאגה לאבא, שלא יהיה לבד, ותקבלו ניסיון לשוב למסגרת ישנה וחורקת שחוגגת את החגים בצוותא: אבא, אמא, אני ואחותי. מוזר? כן. מאוד.
הרבה יותר מוזר היה לחגוג את אחד החגים בבית של אמא ובן-זוגה החדש, כשבין המוזמנים גם אבא שלי וגרושתו של בן הזוג, עוד כמה דודות, ואיזה חבר נפש של החבר של אמא. זה כנראה לא בדיוק הבין מי היו הנפשות הפועלות, וכשקיבל מנת בוקר ברוטב תפוז צעק בקולי קולות לעבר חברו – "תפסת אחלה בחורה! מי שמבשלת ככה היא מציאה לא קטנה! תשמור עליה!" קרץ לאבא שלי ושאל אותו "מה? לא ככה?" ואז הבין לא רק שהוא קרץ לאדם הלא נכון, אלא גם שאת אותה מנה שהילל ושיבח בעצם בישלה הגרושה של חברו. ראיתי את זה קורה, והייתי בטוחה שנכנסתי לאיזה סט של סיטקום מאוד מעוות. אבל זה חלק מהחיים שלי. ולכן למדתי פשוט לצחוק, לא על זה, לא מזה, אלא פשוט עם זה.
לקבל אחריות על החיים שלנו ולא להאשים את ההורים
השלב הבא לעצמאות, להפוך מילד לבוגר, לדעתי, הוא לקבל אחריות על החיים שלנו ולא להאשים את ההורים. וזה קצת יותר קשה. לא רק להבין שהם בני אדם, כמוני וכמוך, אלא גם להבין שלהתחבא מאחורי המשפט "אולי אני דפוק/ה, אבל זה בגלל מה שעברתי ואיך שגידלו אותי" לא ממש משחק תפקיד במהלך החיים העכשוויים שלנו. כלומר, אפשר להמשיך ולרחם על עצמנו, לפעמים זה מאוד כיף, אבל לאן זה מקדם אותנו? לשום מקום.
הרבה פעמים תירצתי את רווקותי בגירושים שלהם, אני מודה ומתוודה שגם כמה פעמים עשיתי זאת מולם. אם בגלל כעס שהיה לי עליהם, ואם בגלל שזו ההתגוננות הטובה ביותר ללחצים הפולניים של "איך זה שאת עוד רווקה?" איך, אתם שואלים? כי ההורים התגרשו! אני בטראומה! לא גדלתי להאמין במערכות יחסים! תשובה ניצחת, ללא ספק.
כחלק ממבצע ההתבגרות שלי וכחלק מאווירת חג העצמאות, אני רוצה לחדד ולהסביר לכם כמה דברים, אבא ואמא. כן, לא גדלתי להאמין במערכות יחסים. יותר נכון, לא גדלתי להאמין במוסד הנישואים ובמרוץ אחר הטבעת. חתונה הרי לא מבטיחה לי כלום, חוץ משינוי סטטוס.
אבל זה לא אומר שאני לא מאמינה גדולה באהבה או בזוגיות. הפחד הכי גדול שלי ממערכות יחסים הוא הפרידה שאולי תבוא בסוף. כי זה כואב. לכם הרי כאב, מאוד. אבל על זה אני עובדת, ולאט לאט מתגברת על הפחד, מכיוון שאני מבינה שאכן כואב כשנגמר, אבל הכאב הזה הרבה יותר שווה מאשר לא להתחיל ולא לנסות, לא לחוות כלום בכלל.
ואני רוצה להודות לכם - אתם נתתם לי את הכלים להיות עצמאית, אמיצה ובוגרת. ומכאן את הכלים לבחור ולהגיד בראש מורם: "זוגיות עושים מאהבה, או שלא עושים אותה בכלל", ולחיות עם התוצאות של הבחירה הזו.
אני יודעת שקשה למצוא אהבה אמיתית, אבל אתם למעשה ציידתם אותי בכלים הנכונים שעוזרים לי לחכות לה ולא לאבד תקווה. כי היא תבוא, זה ברור לי. מקווה שזה ברור גם לכם.
תדעו, אני לא מרגישה קורבן של נסיבות. לא רע לי איפה שאני, להפך. אתם לימדתם אותי לשאוף וללכת תמיד עם האמת הפנימית שלי, ולא עם מה שהאחרים אומרים. ועל זה, ועל עוד הרבה דברים אחרים - תודה.
אוהבת'כם.
לפנייה לכתב/ת 
